עוד שנה של בזבוז זמן

ערב טוב לכולם!

אני יודע שאני כרגע באמריקה (ומחר יהיה פוסט בנושא, לא לדאוג), אבל יש נושא אחד שמציק עד כאן. בעוד כמה שעות יתחיל בישראל שוב, כמדי שנה (ומוקדם בכמה ימים הפעם), פסטיבל בזבוז הזמן השנתי שנקרא “בית ספר”. גדעון סער יחייך בטלוויזיה, “חדר המצב” של משרד החינוך יפעל במלוא המרץ (אפשר לחשוב שפרצה מלחמה) ויותר משני מיליון תלמידים בישראל ילכו להשתעמם בכיתות.

מערכת החינוך הישראלית לא עברה שינוי משמעותי מאז ימי לימור לבנת שחיסלה את החינוך הטכנולוגי. תלמידי ישראל עדיין נאלצים לשבת בכיתות ולהקשיב למורה מדבר על נושא שרק לעיתים נדירות ביותר מעניין את התלמיד וגם רלוונטי להמשך חייו. ברוב המקרים מדובר על נושא לא מעניין בעליל (או נושא מעניין שמועבר בצורה משעממת), נושא לא חשוב לחלוטין (כמו תמורות בחיי היהודים בארצות הברית בשנות השלושים) או השילוב הקטלני של שניהם.

לפני תקופת לבנת המופלאה עוד היתה תקווה למי שלא התמודד עם מתמטיקה תיאורטית או ספרות – בית ספר מקצועי. אבל אז הוחלט במשרד החינוך שכל תלמידי ישראל הם גאונים שמסוגלים ורוצים להתמודד עם אנטיגונה ומשפט פיתגורס. מכאן המשך הסיפור ידוע – כל אחד מכיר תלמיד שהיה נוכח מדי פעם בבית הספר, אבל מעט מאוד בכיתה. על בגרויות אין מה לדבר בכלל. התוצאה החמורה יותר היא עליה במספר מקבלי הבגרות, דבר שהפך אותה לחסרת ערך.

בגרות בישראל היום מהווה חצי מכרטיס הכניסה ללימודים גבוהים, כשהחצי השני, באופן די מדהים, בנוי בצורה כזאת שאי אפשר להתכונן אליו (ועל כך, אגב, מגיע כל הכבוד למחברים שלו). כתוצאה מכך התפתחו שתי תעשיות: התעשיה הראשונה היא של אנשים שעשו משהו לגבי הפסיכומטרי (ומלמדים אנשים טכניקות שונות ומשונות לפתרון שאלות) והשניה היא תעשיית בכיינים שמסרבים להתמודד עם המציאות, בה, באופן לא מפתיע, אין מקום לכולם באוניברסיטאות.

משם, אחרי שלוש או ארבע שנים של לימודים, נתקלים שוב הבכיינים הישראלים המצויים בחומת המציאות כשהם מגלים שאין עבודה במקצוע שלהם. חלקם חוזרים לתואר שני, חלקם לומדים משהו אחר, חלקם מוצאים עבודה בנושא אחר וחלק מצומצם ביותר הולך לבכות בויינט אחרי שגילה בגיל 30 שמגיל שש הוא בזבז את זמנו על שטויות.

בסופו של דבר זה הסוד הגדול שלא מגלים לנו בגיל שש עם “שלום כיתה א'”. השכלה לא מבטיחה כלום מלבד הצלחה מסויימת בשעשועוני טריוויה בטלוויזיה. מי שרוצה לחיות חיים טובים צריך למצוא דרך לתת משהו שהרבה אנשים רוצים ואת זה לא מלמדים בשום מקום. על זה צריך לחשוב לבד. וחשיבה, כמו ניצול טוב של הזמן, היא לא חלק משמעותי ממערכת החינוך.

אז מה כן צריך להיות בבית הספר? אני יכול לתת תשובה, אבל היא ככל הנראה תהיה נכונה לגבי ולעוד מספר מצומצם של תלמידים. בניגוד למה שחושב גדעון סער ושאר החוכמולוגים שלו במשרד החינוך, אין נוסחת קסם שמתאימה לכולם (לפי נתוני הבגרויות האחרונים, השיטה הנוכחית בקושי מתאימה לחצי). כמה פקידים בירושלים לא יכולים לתכנן בשביל שני מיליון תלמידים, אבל מבנה המערכת הנוכחי לא מאפשר שום דרך אחרת. תחת המערכת הנוכחית רוב התלמידים נידונים לשעמום בלתי נסבל ובזבוז זמן משווע, זמן אותו יכלו לנצל כדי ללמוד באמת.

לתלמידים שחוזרים מחר לבית הספר: ההצעות שלי לא השתנו הרבה. אל תתנו למערכת לייאש אתכם. למדו את עצמכם כל נושא שמעניין אתכם, קחו קורסים מחוץ לבית הספר, השתדלו לעשות את המיטב בבגרויות אם אתם מתכננים עתיד אקדמי (חשוב מאוד, אחרת תמצאו את עצמכם מבצעים השלמות) ונסו בכל זאת ללמוד משהו בבית הספר (או לפחות לנצל את הזמן ביעילות). אולי תצליחו.

בהצלחה לכולם!

יום טוב.

שלכם,

nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

תגובה אחת לעוד שנה של בזבוז זמן
  • גולדי10
    26/08/2012 ב11:42

    מע’ החינוך כן מבצעת את תפקידה בהצלחה רבה: כל יום בחירות כל ההורים מצביעים בעד ’בייביסיטר זול’, והם מקבלים בדיוק את שהצביעו לו: "בייביסיטר זול".

    מה שיכול להיות רלוונטי לכולם הוא שינוי שיטת העבודה: יחיד כגון מנ"כל המשרד לא יכול להמציא לעצמו תאוריות, ואז להכריח את כולם לסבול מהן. כל חוזר מטעמו הקשור במישרין לתלמידים חייב לקבל הסכמה של קרמינולוג המתמחה בעבריינות נוער, ושל עובדת רווחה המתמחה במשפחות מפורקות.

    הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.