שנה

ערב טוב לכולם!

היום, בעודי עומד בפקק ארוך ומעצבן בקוויבק, נזכרתי מהו התאריך של היום, ה-11 באוגוסט ומה קרה לפני שנה. שנה עברה מאז שהשתחררתי מהצבא המנופח ביותר במזרח התיכון, ובדומה לשנה שעברה, גם ב-12 באוגוסט השנה לא אהיה בארץ. אמנם חזרתי לבסיס לכמה ימים השנה, אבל הכל היה בהסכמתי. מהיום אפשר לשלוח לי צווים ללא הסכמתי, אבל זה לא בהכרח אומר שכדאי. באורח פלא השכילו בבסיס לא למצוא לי מחליף, כך שאני עדיין מוזמן להדרכות מדי פעם (מעניין איך הם שרדו שלושה חודשים בלעדי והאם זה אומר שאני פטור). אם יציקו יותר מדי, אציק להם חזרה. אם יטרידו בזמן שאני בחו”ל, אצטרך להזכיר להם שאני יכול לשנות שוב את הטיסה מניו יורק.

ונחזור עכשיו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לעבור על חוקי התנועה. השבוע התחיל בסן פרנסיסקו, עיר הידועה בנופים יפים, גשר אחד מפורסם ורחובות עם שיפועים בלתי אפשריים. מסתבר שנסיעה בעליה ברחובות סן פרנסיסקו היא לא רעיון חכם למי שרוצה לשמור על הבלמים של הרכב. בנוסף, מי שרוצה לשמור על שפיותו צריך להתרחק מהאיזורים המתויירים, אחרת ימצא את עצמו באמצע פקק תנועה אחד גדול עם נהגים שלא ממש מעניין אותם מה האור ברמזור או מה אומר החוק לגבי חסימת צמתים.

בלילה של יום ראשון הצלחתי, במאמץ רב, לדחוס את כל רכושי על אדמת ארצות הברית לתוך המזוודה והתיק שלי (חצי קופסת קורנפלקס נאלצה להישאר בצד המערבי). בשני בבוקר יצאתי מהמלון והתחלתי בנסיעה לכיוון לוס אנג’לס, עיר הפקקים הבלתי נגמרים. להפתעתי, כשהגעתי סוף סוף ללוס אנג’לס אחרי מאתיים שעות נסיעה, הכיוון שלי היה פנוי לחלוטין, כך שקיבלתי שעה וחצי פנויות לשיטוט בעיר אותן ניצלתי לנסיעה ברחובות בוורלי הילס אותם עזבתי לפני שש שנים.

לבסוף הגיעה העת לאכול משהו גדול לפני הטיסה (מכיוון שדלתא מחלקים רק מים וגם זה בקושי) ולבסוף הגיע הזמן להחזיר את האוטו. אחרי יותר מ-8200 מייל (מעל 13,000 ק”מ) נפרדתי מהניסאן שליוותה אותי במשך רוב הטיול. משם נסעתי לטרמינל.

בטרמינל עצמו התגלתה בעיה. מכיוון שדחסתי למזוודה יותר מדי, היא שקלה כמו אמריקאית ממוצעת שרואים בכתבות על מקדונלד’ס. לשמחתי, היתה לי בתיק שקית בה יכולתי לשים חלק מהמזוודה ולקחת אותה איתי למטוס. זה אמנם הציק קצת, אבל לפחות נמנעתי מדמי משקל היתר המופרזים של דלתא (בכל מקרה המשקל הזה עולה למטוס, אז מה זה משנה אם הוא מרוכז במזוודה אחת או במזוודה ושקית?).

הטיסה עצמה היתה קצרה יחסית והצלחתי אפילו לישון קצת. באופן מפתיע, הצליחו בדלתא להפוך את המטוס ליחסית נעים ולא קפוא כמו כל מטוס אחר.

לבסוף, בשמונה בבוקר בערך, הגעתי לניו יורק. מכיוון שבשדה התעופה השני של העיר שכירת הרכב היתה יותר זולה (בהרבה), לקחתי אוטובוס לשדה השני ומשם הגעתי לעמדה של הרץ, שם ניסיתי לקבל רכב עם ג’י פי אס. הרכב היחיד שהם יכלו לתת לי היה קטן יותר ובניגוד ללוס אנג’לס, היה כרוך בתשלום נוסף על הג’י פי אס. ויתרתי על הרעיון ולקחתי את הרכב המקורי, הונדה סיוויק.

משם הנחתי שהכל יהיה פשוט. אני צריך לסוע לכיוון מערב, לעלות על כביש מספר 87 לכיוון צפון ובדרך למצוא חנות לקנות בה ג’י פי אס ואיתו להגיע למלון במונטריאל. בתיאוריה זה נשמע נהדר, אבל בפועל התברר שבניו יורק החליטו להתעלל בתיירים. עד שמצאתי כביש מהיר שנוסע לכיוון מערב, התברר שהוא מסתיים בכביש מהיר שנוסע לכיוון מזרח, כך שהסתובבתי. אחרי ארבע שעות התייאשתי, מצאתי חיבור לאינטרנט והשגתי את המסלול דרך המפות של גוגל.

בנוסף, אחרי שכתבתי כאן על ונקובר הקנדית וסן פרנסיסקו, התברר שיש מקום ששובר את השיאים של כולם, כולל נתניה. ניו יורק שמה את כל הערים האלה בכיס הקטן. רמזורים הם המלצה (במיוחד להולכי רגל), הצופר הוא הדרך הטובה ביותר לתקשר, המהירות המותרת היא מהירות מינימום וכל זה למרות שבכל רחוב ראיתי ניידת משטרה. זו כנראה עיר ללא תקנה.

בסופן של ארבע השעות הקשות ובסיועה של גוגל (לפעמים הם עושים דברים טובים שם) הצלחתי לצאת מהעיר לכיוון כביש מספר 87. מכאן הכביש התחיל להיות משעמם לחלוטין והרגשתי את מה שחששתי ממנו יותר מהכל – עייפות. עצרתי כל חצי שעה לשטוף פנים ולהתאוורר, אבל בסופו של דבר נכנעתי לגוף ועצרתי באחד מאיזורי המנוחה כדי לישון קצת. חצי שעה מאוחר יותר, קצת יותר רענן, המשכתי בדרכי שנמשכה עוד כמה שעות. לבסוף, בשעה חמישה לתשע בערב, ראיתי סוף סוף את השלט שמבשר על מעבר הגבול לקנדה. בתשע הגעתי לשוטר שערך לי תחקיר (ניסה להבין את פשר החותמות הקודמות של קנדה וארה”ב בדרכון) ומשם המשכתי למונטריאל, תוך כדי שמתברר לי שכל השלטים בדרך בצרפתית, שם הסתובבתי הלוך וחזור על הכביש עליו הורה המחשב שלי (שבינתיים החליט שהבטריה שלו חלשה מדי ונכבה). בשעה עשר וחצי נכנסתי לסופר וחיפשתי עזרה. למזלי, אחד הקונים ידע אנגלית (די נדיר), אבל לא ידע איפה המלון. אשתו ידעה איפה המלון אבל לא ידעה אנגלית. אחרי שיחה קצרה איתה הוא הסביר לי איך להגיע למלון, וכמה דקות לאחר שיצאתי הוא השיג אותי ברמזור וביקש שאסע אחריו. מסתבר שהאנטישמיות בחו”ל לא גבוהה כמו שכולם חושבים.

יום לאחר מכן יצאתי לטייל קצת במונטריאל, אבל העייפות (והמחסור החמור בבגדים נקיים) הכריעה אותי וחזרתי די מוקדם למלון. בחמישי נסעתי ללה רונד, הפארק של סיקס פלאגס הממוקם על אי במרכז העיר. הפארק היה הרבה יותר טוב מדיסקברי קינגדום, אבל עדיין אין מה להשוות למג’יק מאנטיין.

אתמול המשכתי בדרכי לקוויבק, בה אני נמצא עכשיו. במונטריאל עוד הצלחתי למצוא כמה תחנות רדיו באנגלית, אבל בקוויבק מצאתי רק אחת ולרוב מדברים שם על שטויות. העיר עצמה נחמדה מאוד, אבל בדומה לערים גדולות אחרות אי אפשר למצוא בה חניה.

מחר אמשיך את הטיול בקוויבק וביום שני אחזור סופית לארצות הברית דרך מדינת מיין, בה אטייל עד יום שישי. בסוף השבוע הקרוב אגיע לבוסטון ואז, ביום שני הבא, האיחוד המרגש עם Deja Vu שעברה למסצ’וסטס ממג’יק מאונטיין.

יום טוב.

שלכם,

nadavs