כמו בבית

ערב טוב לכולם!

קיימת בדיחה די ידועה על משה (ההוא מהתנ”ך). אחרי שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים, שאלו אותו לאן הוא רוצה להגיע. משה רצה להגיד “קנדה”, אבל גמגם ויצא לו “כ… כנ… כנען” ומאז ועד היום אנחנו תקועים בחור קטן וחם עד אימה במזרח התיכון. למרות הכל, לא אבדה תקוותנו. מההתרשמות שלי מקנדה בימים האחרונים אפשר דווקא להבין שחלק מבני ישראל הבינו לאן חתר משה ובכל זאת הצליחו להגיע אל הארץ המובטחת בצפון אמריקה.

אבל נתחיל מההתחלה. ביום ראשון, עדיין בארצות הברית, ביקרתי בפארק Glacier (קרחון). כמו פארקים לאומיים רבים אחרים, גם את הפארק הזה הציבו באמצע שום מקום ונדרשה נסיעה די ארוכה כדי להגיע אליו ונסיעה ארוכה עוד יותר כדי להגיע למקום מעניין בו. אבל כשהגעתי, זה היה שווה את זה.

המקום הכי גבוה בפארק מלא בשלג, ובשל כך מפוצץ בתיירים וכמעט בלתי אפשרי למצוא בו חניה. באופן משונה הצלחתי למצוא חניה ללא בעיה והתחלתי במסלול כלשהו שבתחילתו יש אזהרה על מדרונות מלאים שלג. האזהרה התבררה כאמיתית לחלוטין ובעקבותיה הלכתי כמה קילומטרים טובים בשלג. לקראת סוף המסלול ראיתי ירידה תלולה מאוד שבאותו רגע לא היה סיכוי שאצליח לטפס חזרה, כך שנהנתי מהאגם בקצה מלמעלה בלבד.

יום לאחר מכן נכנסתי שוב לפארק והפעם חציתי אותו עד תומו. כמה עשרות קילומטרים לאחר מכן הגעתי לבניין מעליו מתנוסס דגל המייפל האדום. שלפתי את הדרכון מהתיק, הגשתי אותו לפקידה ועברתי תחקיר בטחוני שלא היה מבייש ראיון כניסה לשב”כ. התבקשתי לחנות בצד ולהיכנס למשרד בעוד קנדים ותושבי ארה”ב נכנסים חופשי ללא יותר מדי פרוצדורות.

במשרד חיכה לי מאיר דגן בכבודו ובעצמו עם סדרת שאלות כמו “לכמה זמן באת? למה באת? יש לך נשק? יש לך סמים? יש לך אלכוהול? במה אתה עובד? כמה כסף מזומן יש עליך? יש לך כרטיס אשראי? יש לך רכב שכור או שלך? איפה אתה גר? אז למה יש לך דרכון גרמני? לאן אתה נוסע בקנדה? אתה הולך לבקר מישהו בקנדה? יש לך חברים בקנדה? אתה הולך למכור או להשאיר משהו בקנדה?”. אחרי שהתקבלתי גם לשב”כ וגם למוסד קיבלתי את החותמת המיוחלת בדרכון והמשכתי בנסיעתי לעבר לת’ברידג’, שם הזמנתי מלון לאותו לילה.

באותו רגע הסתבר לי שאין שום הבדל משמעותי בין קנדה לארצות הברית. הכבישים אותם כבישים, חוקי התנועה זהים (למרות שבדקתי את עניין הפניה ימינה באדום רק מאוחר יותר באותו יום ועיכבתי כמה אנשים בדרך) והמכוניות זהות. ההבדל הוא בקילומטרים. בקנדה, כמו ב-99% מהעולם, מודדים מרחקים בקילומטרים וטמפרטורה במעלות צלסיוס. לצערי, למרות המספרים הגדולים יותר בשלטי המהירות, המהירויות המותרות בקנדה נמוכות יותר מאלה בארצות הברית.

ביום שלישי ביקרתי בחלק הקנדי של הפארק Glacier (פחות אהבתי) וברביעי נסעתי לאדמונטון, בירת מחוז אלברטה. בנסיעה הזאת, בה נתקלתי ביותר משלוש מכוניות, הבנתי שכמה מצאצאי בני ישראל הגיעו לקנדה. הקנדים נוהגים כמו בישראל. המהירות המותרת היא המלצה, שמירת מרחק לא באה בחשבון ואפילו הבהבו לי כדי שאפנה את הנתיב השמאלי. ללא ספק, מרגיש כמו בבית.

אחרי שלושת הימים האלה באדמונטון אני עכשיו ב-Canmore, עיירה קרובה ל-Banff, עיירה שנמצאת ליד הפארק הלאומי הראשון (ואחד היפים ביותר) של קנדה, בו אבקר מחר. מכאן אמשיך ל-Kamloops ובשבת הבאה אשן בונקובר או שכבר אהיה בסיאטל, בחזרה בארצות הברית.

יום טוב.

שלכם,

nadavs