בוקר טוב לכולם!
אחרי המקרה הבעייתי עם חברת הרץ פניתי מיד לחברת האשראי וביקשתי הגדלה של המסגרת. ביום רביעי, אחרי שנודע שהמסגרת הוגדלה, פנינו לסוכנות הרץ המקומית במקום זו של שדה התעופה. שני הפקידים שישבו שם התבררו כנחמדים ביותר וניסו לעזור כמה שיותר. כשביקשתי שדרוג לרכב לקחו אותי לסיבוב במגרש החניה והציגו לי אפשרויות. הרכב שמאוד רציתי, הונדה סיוויק, לא היה פנוי (בעיות בלמים), אבל הוצעה לי ניסן ורסה. לאחר מכן חזרה טויוטה קורולה למגרש והפכה לשלי. לבסוף, אחרי עוד המתנה קצרה קיבלתי ניסן סנטרה, שדרוג של שתי רמות מעל הרמה הבסיסית, ללא תוספת מחיר. אפילו קיבלתי מכשיר ניווט ללא תוספת (למרות שזה לא צויין בקבלה, אבל לא טרחתי לעדכן אותם בנושא).
ביום חמישי החלטתי לקחת את הרכב לנסיעת מבחן. היעד, שנבחר כבר מזמן, היה סיקס פלאגס מג’יק מאונטיין. הדרך, כיאה לאיזור לוס אנג’לס, היתה מלאה מכוניות. לשמחתי נסעתי נגד כיוון הפקקים, כך שהצלחתי להגיע למהירויות המקסימליות (ומסתבר שעם האוטו הזה מגיעים קצת מעל המהירות הזאת בלי להרגיש). לבסוף הצלחתי להיכנס לפארק, אבל לא לפני תשלום של 15 דולר לחניה. מסתבר שכרטיס הכניסה הוא החלק הזול ביותר בביקור.
בחניה, לצערי, חיכו מעל עשרה אוטובוסים צהובים שהביאו מאות תלמידים, כך שהתיאוריה שלי על תלמידים שתקועים בבית הספר ולא יציקו לי הופרכה. אחרי הליכה של מאתיים קילומטר עד הכניסה לפארק עברתי בדיקה בטחונית דומה לזו של שדה תעופה ומשם המשכתי לשער הכניסה. בשער נאמר לי שעלי להוציא את כרטיס המנוי שלי לפני הכניסה לפארק. כך מצאתי את עצמי בתור של חצי שעה עד שלבסוף הודפס לי כרטיס המנוי בו, בדומה לשאר התעודות שלי, אני נראה כמו רוצח.
לאחר הכניסה שכרתי לוקר (12 דולר ללוקר קטן) והתחלתי את הטיול בפארק. ניסיתי לעלות ראשית על הרכבת המפורסמת של הפארק, X2, אבל התור היה ארוך מדי והחלטתי לוותר באותו הזמן. עליתי על וייפר, הרכבת בעלת הלופ הגבוה בעולם, ונכנסתי לאווירה המתאימה.
משם פיתחתי שיטה למציאת התורים הקצרים. הרכבות הרחוקות מהכניסה היו נוחות יותר מבחינת התור ובחלק מהן היה אפילו תור של בודדים, כך שהייתי צריך לחכות בערך דקה וחצי בתור. לקראת ערב, כשהתלמידים התפנו מהפארק, הצלחתי להיכנס לתור של X2 שהיה קצר באופן משמעותי מהכתוב בכניסה לתור. וכן, זה היה שווה את זה. בפעם הקודמת שעליתי על הרכבת הזאת (2005) היה חושך. הפעם היה אור וראיתי את כל מהלך הנסיעה. היה תענוג.
בסופו של דבר הצלחתי לעמוד ביעד שהבטחתי לעצמי – עליתי על כל רכבות ההרים בפארק. האכזבה היחידה נרשמה כשראיתי שהרכבת דז’ה וו נעלמה מהשטח. מסתבר שהיא עברה ל-Six Flags New England, כך שאני אפגוש אותה בצד המזרחי של הטיול.
בסך הכל, מלבד הפסקת אוכל וישיבה ברכבות עצמן הייתי על הרגליים כל היום. את הכאב אני מרגיש עד עכשיו, אבל זה בהחלט היה שווה את זה.
אתמול נסעתי לבדוק את האוטו לכיוון השני, בוורלי הילס. נסעתי לבדוק אם השתנה משהו בתיכון (כן, הוסיפו שלט) ונסעתי בכבישים שחרשתי לפני שש שנים. בסופו של דבר, כשרציתי לחזור, התברר שביום שישי מאוד לא מומלץ להתקרב לכבישים המהירים. כל הנסיעה התבצעה בתוך פקק תנועה אחד גדול שהשתחר דקה לפני שהייתי צריך לצאת מהכביש המהיר. אני מקווה שהיום יהיה קצת יותר פנוי.
היום בצהריים אני יוצא מלוס אנג’לס ונוסע לסן דייגו. משם תתחיל היציאה מקליפורניה שאליה אחזור רק בתחילת אוגוסט.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
אתה צודק: להיות תייר בכל מקום – לגור רק באי באמצע האוקייאנוס האטלנטי.