דיליי

בוקר טוב לכולם!

אחרי כמעט שש שנים בהן המקום הרחוק ביותר מהבית שהייתי בו היה חור נידח בבלגיה, חזרתי לארצות הברית. זה היה תהליך ארוך ומשעמם שכלל עיכובים, אוקראינים ואוכל מטוסים שהמילה שהכי רחוקה מההגדרה שלו היא “אוכל”.

מכיוון שהבטחתי בבית תמונות, פתחתי אלבום ציבורי בפייסבוק, כך שכולם יכולים לצפות בתמונות האלה. אפשר לראות אותו כאן.

הכל התחיל, במצב רוח אופטימי יחסית, ביום שני בחמש וחצי בבוקר. בשעה זו צלצל השעון המעורר והזכיר לי עוד סיבה שבגללה אני שונא לטוס. אחרי רבע שעה נסגרה המזוודה סופית ויצאנו לשדה התעופה. השדה עצמו התגלה כמקום עבודה מועדף על בנות הבסיס שלי (פגשתי שם שתיים מתוך ארבע שאני יודע שעובדות שם), דבר שהקנה לי קיצור אדיר, של עשרים שניות בערך, בתור לצ’ק אין (שהיה קצר במיוחד). הצ’ק אין עצמו היה, עד כמה שאני יכול לזכור, הארוך ביותר שאי פעם נכחתי בו. דיילת הקרקע ביקשה את טופס הויזה האלקטרונית, הדרכון הגרמני והכתובת בארה”ב והוכיחה מקצועיות מרשימה כשלא ידעה בדיוק מה לעשות עם המידע הזה. לבסוף קיבלתי כרטיסים לקייב וניו יורק והמזוודה, ששקלה 20.5 ק”ג (45 פאונד), נבלעה במערכת המיון של המזוודות.

אחרי הפרוצדורה המתישה הזו נפרדתי מההורים (אחרי שהבטחתי שאצלם ואשמור על עצמי), עברתי ביקורת דרכונים ראשונה, בדיקת בטחון וביקורת דרכונים שניה. בדיוטי פרי עצמו הצבתי לעצמי מטרה אחת – למצוא כספומט למשיכת דולרים. הכספומט ליד דוכן החלפת הכספים של בנק הפועלים הוציא רק שקלים חדשים (למה? באיזו עוד מדינה משתמשים במטבע הזה? ולמה הפרשי השער כ”כ גבוהים?), כך שעברתי את הסיבוב הרגיל בדיוטי פרי – ביקרתי בחנות באג, קיבלתי חום מהמחירים וברחתי לפני שעובדי החנות מוכי הבטלה (שבע בבוקר זו כנראה אחת השעות המתות יחסית של נתב”ג) יתנפלו עלי עם שאלות.

הישועה נמצאה בדרך לשער היציאה. תחת כותרת בומבסטית של “ההזדמנות האחרונה” הופיע כספומט של בנק הפועלים שלקח עמלה מפתיעה של שלושה דולר בלבד. כשהם רוצים הם יכולים.

שער העליה למטוס, כיאה לחברת תעופה נידחת באירופה, היה שער של אוטובוס (כן, הם עוד קיימים). עם פתיחת השער (באיחור) התנפלו האנשים על האוטובוס כאילו הוא האוטובוס האחרון בנתב”ג. לבסוף, אחרי שנשארו באולם רק האנשים הרגועים, עליתי לאוטובוס והגעתי לאיירבאס של אירו-סוויט. בשעה כלשהי, קרובה פחות או יותר לשעת ההמראה, יצאנו מהשער, ויקטור (או בוריס, או אנדריי) הקומנדטה דיבר בכריזה והמטוס יצא לדרך של שלוש שעות וקצת לעבר שדה התעופה בוריספיל, קייב.

אחרי נחיתה קופצנית למדי נכנסנו שוב לאוטובוס והגענו לטרמינל המופלא, שם הסתבר שאת השלטים בשדה התעופה הזה עיצב ילד בכיתה ג’ עם התלהבות מוגזמת מעיצוב רקעים בוורד. אחרי בדיקת דרכונים מעמיקה של שניה וחצי המשכתי עם כל שאר הנוסעים (כנראה אף אחד לא באמת רצה להגיע לקייב) לעבר טיסות המעבר, שם התבררו מימדי האסון האוקראיני. על מסך קטן ומעצבן הופיעה הטיסה שלי לניו יורק, שהיתה אמורה לצאת בשעה 13:35 (השעה באוקראינה זהה לישראל), עם הכותרת המעצבנת מכולן: “Delayed till 21:00”.

מיד הפעלתי את כל נהלי החירום והודעתי להורים שלי שאסור לטוס דרך אוקראינה בעתיד. אבא שלי, שהזמין את טיסת ההמשך בתוך ארצות הברית, הזיז את הטיסה לשעה אחרת ובינתיים ביליתי את זמני בבזבוז הסוללה של המחשב על חיבור אינטרנט מקרטע וקנייה של סנדוויץ’ שהדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליו הוא שבצבא אכלתי דברים גרועים יותר.

חברת אירו-סוויט, בנחמדותה המופלגת, ניסתה בינתיים להרוג את כל הנוסעים. האנשים המתחשבים שלה הביאו לשדה התעופה בקבוקי מים ואת האוכל שהיינו אמורים לאכול בטיסה וחילקו לכל דחויי הטיסה כנגד הצגת הכרטיס. אחרי אוכל סביר בטיסה מישראל (חביתה מגולגלת עם גבינה, טעים באופן מפתיע) התאכזבתי לגלות מנה שככל הנראה היתה בשרית, אבל לא היה ניתן לזהות לפי הטעם. זה היה באמת נוראי.

שאר הזמן עבר עלי בקריאת ספר שלם והאזנה לכריזות. מסתבר שהטיסה לניו יורק לא היתה מיוחדת. חלק לא מבוטל מהטיסות בשדה התעופה הזה יוצאות באיחור. הטיסות שלא עוכבו היו של חברות זרות, מה שהראה את האיכות של חברת התעופה של אוקראינה.

לבסוף, בשבע וחצי, התחילו המיונים לכניסה לכלוב האמריקאי. מכיוון שהכניסה לארצות הברית דורשת סריקה מעמיקה (ולעיתים גם מישוש פיזי, שלשמחתי לא עברתי), שער היציאה לארצות הברית מגודר כך שניתן להיכנס אליו רק דרך הבדיקה הבטחונית. לבסוף, גם באיחור, החלה העליה למטוס. על הכיסא לידי התיישבה אוקראינית שלא ידעה מילה באנגלית, כך שבהמשך כל הטיסה תקשרנו באמצעות קולות וסימני ידיים.

מכיוון שכבר איחרנו, החליטה החברה שאפשר לאחר עוד קצת. שני נוסעים שביצעו צ’ק אין ולא עלו למטוס עיכבו אותנו בעוד שעה שלמה ולבסוף יצאנו באיזור עשר בלילה לכיוון ניו יורק. בגלל האיחור קיבל הטייס אישור לטוס יותר מהר וקיצר את הטיסה בשעה בערך. האוכל, למי שתהה, היה זהה לאוכל שקיבלתי בשדה התעופה. נורא. הסרטים בטיסה היו שקופים, כלומר לא היו בכלל. הנוסעים צריכים לשעשע את עצמם. זו רק טיסה של תשע שעות, לא משהו רציני.

בסופו של דבר הגענו לניו יורק. אחרי טיול קצר של המטוס בשדה התעופה חוברנו לשרוול ונכנסנו לשדה. העמדה הראשונה היתה כמובן בדיקת הדרכונים, אימתם של כל התיירים. לשמחתי השוטר לא שאל יותר מדי שאלות (למען האמת הוא לא שאל שום דבר) והתייחס אלי כעבריין בפוטנציה כמו שהוא מתייחס לכל שאר התיירים. התבקשתי לתת טביעות אצבעות ולהצטלם. לבסוף הוחתם הדרכון שלי ונכנסתי לארצות הברית.

לאחר שלקחתי את המזוודות התחיל המסע שלי לעבר הטרמינל של דלתא על מנת להקדים את הטיסה ללוס אנג’לס מתשע לשבע. בשדה התעופה JFK יש רכבת שמעבירה את הנוסעים בין הטרמינלים. חבל שהרכבת לא דואגת לכך שהטרמינלים לא יהיו נטושים בלילה. היחיד שהסתובב שם היה שוטר שישב בכניסה לטרמינל. כל העמדות היו סגורות והטיסה הראשונה של דלתא יצאה בשבע בבוקר, כך שהייתי צריך לעביר שעתיים וחצי איפהשהו. אחרי טיול לא קצר מצאתי כמה חנויות, אבל היחידה שהיתה פתוחה היתה מקדונלד’ס, לא אוכל אידיאלי לשעת לילה כשאני חצי מת. ניסיתי לקרוא קצת, אבל מהר מאוד הבנתי שכל עמוד שאני עובר מקרב אותי עוד יותר לעבר הירדמות על הכיסא. בסופו של דבר החלטתי לעשות טיול קצר בשדה התעופה ובסופו גיליתי את עמדת הצ’ק אין הפתוחה היחידה של דלתא. הצלחתי להקדים את הטיסה, הודעתי לכל מי שצריך ועברתי, בפעם המאתיים, את הבדיקה הבטחונית. לקראת העליה למטוס התברר שדלתא היא חברה מאוד מסודרת: קודם עולים נוסעי מחלקת העסקים, אחר כך חברי הנוסע המתמיד ולאחר מכן לפי שורות. חמש דקות לפני הזמן נסגרה דלת המטוס ויצאנו לדרך. האוכל בטיסה כלל בייגלה ומים, אבל זו היתה הטיסה הטובה ביותר מבין השלוש. היה לי אפילו מסך אישי בו יכולתי לראות אילו סרטים מוצעים בתשלום. בסוף הטיסה גיליתי משחק טריוויה בו ניצחתי בסיבוב הראשון והפכתי לאלוף של כל הזמנים על אותו מטוס. לצערי, בסיבוב לאחר מכן הגעתי למקום השני בלבד וגם ירדתי בדירוג אלופי כל הזמנים.

אחרי שש שעות נחתנו (ללא קפיצות על המסלול לשם שינוי) בלוס אנג’לס. לקחתי את המזוודה ונסעתי עם דוד שלי לחברת ההשכרה, שם הצלחתי לקבל שדרוג בהנחה רצינית. הבעיה התחילה כשניסו לחייב את כרטיס האשראי והתברר שהמסגרת לא מתאימה. בגלל השטות הזאת החזקתי את עצמי עד אחת עשרה בלילה לפי שעון לוס אנג’לס (למרות שאני סובל קשות מג’ט לאג). היום קיבלתי הודעה שהעניין סודר.

ולסיום, מחר, אחרי שש שנים יבשות בהן נאלצתי להסתפק בסופרלנד, אני נוסע לסיקס פלאגס מג’יק מאונטיין (עם שבירה קצרה בפארק אירופה בגרמניה). לשמחתי באותו זמן יבלו ילדי לוס אנג’לס בבתי הספר ומבוגרי העיר יבלו בעבודה. בניגוד לפעם קודמת, הפעם צריך לעבור על כל רכבות ההרים.

יום טוב.

שלכם,

nadavs