ההמון הנבער והסופר הנאור

ערב טוב לכולם!

השבוע מציינים בישראל את שבוע התלונות על ספרים. שבוע הספר זה פאסה, הגיע הזמן לשבוע הבכיינות. בישראל, כידוע, יש שלוש דרכים להתפרנס. הראשונה היא לארגן קבוצה מספיק גדולה שתתלונן בשם חבריה שהם סובלים מתחרות לא הוגנת (או יסבלו ממנה ברגע שתוסר מהם ההגנה הממשלתית), שכר נמוך מדי וחוסר הערכה כלפי מה שהם מייצרים. האפשרות השניה היא לעוף מכאן למקום שבו שודדים קצת פחות את המצליחים. על חברי הקבוצה השניה אנחנו שומעים מדי פעם במאמרים שגוררים מיד תגובות של “לא צריך אתכם פה”. על חברי הקבוצה הראשונה אנחנו שומעים הרבה יותר – נמצאים שם החקלאים, חברות הדלק, חברות הסלולר, השיפוצניקים, עורכי הדין, המורים, עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים (בעצם כל עובדי ההסתדרות) ועוד קבוצות סגורות רבות הדורשות רישיון ממשלתי.

הקבוצה השלישית, למי שלא הבין עד עכשיו, היא קבוצת האנשים שהצליחו להקים עסק מצליח או למצוא עבודה בשכר שמכסה את הוצאות המחיה הגבוהות בישראל ללא עזרת הממשלה. עליהם אף אחד לא שומע. הדבר האחרון שחסר להם הוא שהממשלה תתחיל להתערב גם להם בעניינים (ובכך תעזור להם מאוד לעבור לקבוצה השניה ולבקש הכרה כפליטים על רקע רדיפה של ביטוח לאומי).

לקבוצה הראשונה מנסים כבר כמה שנים להיכנס הסופרים הישראלים, אבל רק בזמן האחרון נראה שהמאמץ שלהם נושא פרי עם הודעת התמיכה של נתניהו בהצעת החוק להגנת הסופרים. רשתות הספרים המרושעות, סטימצקי וצומת ספרים, מוכרות ספרים במבצע על גבם של הסופרים המסכנים והמו”לים שלא עומדים במחיר.

אחת הטענות בעד החוק להגנת הספרות והסופרים היא שיש לתת לסופרים להתפרנס בכבוד. ובכן, רוב מוחלט של הסופרים בעולם מתפרנס בכבוד, אבל לא מספרים. כתיבת ספר היא בדרך כלל עיסוק צדדי וקשה מאוד להתפרנס ממנה באופן בלעדי. בדיקה מדגמית קצרה של סופרים ומשוררים ידועים העלתה שכולם התפרנסו מעבודה מלבד כתיבת ספרים. ביאליק היה סוחר עצים ועמוס עוז מרצה באוניברסיטת בן גוריון. מי שרוצה להתפרנס מכתיבת ספרים בלבד צריך להיות ממש מוכשר כדי שספריו יתורגמו לשפות נוספות וימכרו בהמוניהם בחו”ל. מהשוק הישראלי אי אפשר לצפות לפרנסה, גם עם רווח של חמישה שקלים לספר.

בנוסף טוענים המו”לים שרשתות הספרים מבצעות את המבצעים על חשבון ההוצאות ולאחר שהתחייבו בעל פה לא לעשות זאת, ועל כן גורמים להן להפסדים. אם אכן מדובר בכך, בעליהן של הוצאות הספרים מטומטמים לחלוטין. הם מפעילים עסק מפסיד במודע ועורכים חוזים בעל פה. במצב כזה, שאי אפשר להתנהל בו, הוצאות הספרים צריכות לסיים את כל התחיבויותיהן, לסגור את העסק ולהפסיק לעבוד על פול גז בניוטרל במקרה הטוב (או פול גז לתיהום במקרה הפחות טוב). בהנהלת רשתות הספרים הגדולות לא יושבים אידיוטים. הם מבינים טוב מאוד שבלי הוצאות ספרים המדפים שלהם ישארו ריקים. אם המדפים מלאים ובישראל יוצאים לאור כ-20 ספרים מדי יום, כנראה משהו עובד איכשהו (או שכל המו”לים מטומטמים).

הטיעון המעליב ביותר הוא שספרים הם מוצר תרבותי ורשתות הספרים מוזילות אותו בעוד ההמון הנבער קונה את הספרים רק בגלל ההנחה. זה זלזול מוחלט בקונים שיכלו לקנות באותם מאה שקלים אוכל, דלק או בגדים. אותו המון נבער החליט, על דעת עצמו וללא הכוונה ממשלתית נאורה, לקנות ספרים. אין שום פסול בכך שאדם חושב שלספרים יש ערך גבוה מ-25 שקלים, אבל ברגע שהוא מנסה לכפות על הציבור הרחב את השקפותיו בשם הנאורות (הוא יודע, האחרים לא) מתחילה הבעיה. לדעתי רכבת הרים טובה או מכונית פרארי הן יצירות אומנות מרהיבות לא פחות מספר טוב (ונהדרות הרבה יותר מספר בינוני). האם מישהו היה מתנגד אם היתה מוצעת לו פרארי באלף שקלים או כניסה חינם לסיקס פלאגס? אני בספק.

אני מקווה מאוד שהספרים ישארו מחוץ להישג ידה של ממשלת ישראל. שוק הספרים בישראל לא נמצא במצב קטסטרופלי. מכירות של מיליארדים בשנה בשוק כ”כ קטן לא מרמזות על משבר, אלא על פריחה.

ובנושא אחר, היום הפעילה מפלגת מרצ קמפיין נהדר לתחבורה ציבורית בשבת. המפלגה לקחה אוטובוסים, אספה אנשים לאורך מסלול מוגדר בכמה ערים בשרון והסיעה את כולם לים. ההפגנה הקטנה הזאת הראתה בדיוק מה צריך לעשות – לשחרר את התחבורה ההמונית ממשרד התחבורה כך שכל אחד יוכל להפעיל איזה קו אוטובוס שירצה. הסיכוי שזה יעבור בקרוב שווה לאפס עם חסר החוליות כץ, אבל אולי, יום אחד, זה יקרה.

ולסיום, בעוד יומיים אני אעלה על מטוס שיקח אותי במסע ארוך ומפרך של שלוס טיסות ו-26 שעות ללוס אנג’לס. משם אני אטייל ברחבי ארצות הברית וקצת בקנדה. כל המודאגים יכולים להירגע – הבלוג לא יפסיק לרגע. בדיוק בשביל זה יש מחשב נייד.

נתראה בארה”ב!

יום טוב.

שלכם,

nadavs