לפיד ופקיד השומה

ערב טוב לכולם!

השבוע, סוף סוף, התעמתה מירי רגב עם המציאות. בכתבה נהדרת שצילמו לחדשות ערוץ 2 של אתמול רואים אותה מבלבלת את המוח לכתב שיושב מולה, אבל הוא מצידו לא מתבלבל ומצטט לה עובדות. היא טענה שניקו את בריכת גורדון יומיים, הוא אמר שמהבריכה נמסר שלא היה ולא נברא (לאחר מכן היא התחמקה משאלת הבריכה עם “אני לא אוהבת בריכות”). היא טענה שיש רוב מוחץ לסודנים בכיתות בערד, הוא ציטט נתונים שאומרים שהם בערך שלושה אחוזים מהתלמידים. כבר בתחילת הכתבה היה ניתן לראות את הטון של רגב, שטענה שרואים אותה מבזבזת מים (ממתי שטיפת כוס זה בזבוז מים?) ועכשיו יתלוננו עליה. כן, על זה מסתכלים כל ארגוני השמאל שנגדם היא יוצאת כל כך בחריפות.

עוד כתבה מעולה ששודרה השבוע, הפעם בערוץ 10, שייכת לרביב דרוקר ומיקי רוזנטל. הכתבה שלהם התמקדה בנושא התכנים של משרד החינוך שעדכונם נעצר כנראה אי שם בתקופת הצנע. העניין המרכזי היה חוסר הרלוונטיות של הבגרות לחיים האמיתיים, אבל התחבא שם עוד נושא: שליטה פוליטית על התכנים ואפס שליטה מקומית או שאלה לרצון ההורים. מבחינת ההורים יש בייביסיטר לשעות הבוקר במשך עשרה חודשים בשנה ולא משנה מה קורה שם.

העניין היה בולט במיוחד בשיחה עם אחד האחראים על מקצוע ההיסטוריה שטען משהו כמו “אתה חושב ככה, אני חושב אחרת, אני קובע”. ככה נראית מערכת לשטיפת מוח. כל לימודי ההיסטוריה נלמדים מהזווית היהודית. אפילו על הניו דיל של רוזוולט למדנו מהזווית של יהודי ארצות הברית (טוב, לא באמת למדנו, קראנו סיכומים ואח”כ כתבנו אותם שוב במבחנים).

הפתרון לבעיה הזאת פשוט ביותר – כל בית ספר ילמד מה שהוא רוצה והתלמידים (והוריהם) ישאו בתוצאות הבחירה שלהם. במקום שישב בירושלים פקיד שמחליט שצריך לדעת יותר על היהודים בעירק ולא על המלחמות בלבנון ישב צוות ההיסטוריה של אותו בית ספר ויחליט מה צריך ללמד ואיך. במקום מבחן בגרות אחד ויחיד שהפך לחזות הכל, בתי הספר יתנו ציונים בכל דרך שירצו או שיתפתחו מבחנים ארציים נוספים (לדוגמה מבחן בחיבור של האוניברסיטאות שיהיה שקול לחלק הכתיבה בפסיכומטרי החדש). גדעון סער לא יחליט מה אנחנו צריכים לדעת (וגם לא לימור לבנת).

את התוכנית ראיתי בבסיס, בעוד אני מנסה לברר איפה אני אמור לישון באותו לילה. אמנם הובטחה לי סוויטה, אבל בשל נסיבות כאלה ואחרות נאלצתי להסתפק במגורי הקצין שהבטיח לי את הסוויטה. מסתבר שהמגורים של הקצינים גרועים ממגורי חיילי החובה והמזרונים שלהם נוראיים. לשמחתי הצלחתי לישון כמה שעות לפני עוד יום של הדרכות ספק-חשובות.

ועכשיו, כמדי שבוע, הפינה האהובה על כולם – הבכיינים על הקיר של יאיר. השבוע היה אוסף מרשים במיוחד (למרות שלא היה שום שוויון בנטל. מאכזב). לדוגמה, מישהי קוננה על כך שפעם הכל היה ירוק יותר. היא כנראה שכחה שפעם גם עבדו קשה יותר עבור תמורה קטנה יותר. אחת אחרת השוותה את תנאי השחרור של הבן שלה מצה”ל לתנאי השחרור של חגי עמיר מהכלא (ואחר כך אמרה שאני לא ראוי לתגובה בגלל שהכנסתי את הבן שלה ועמיר לאותה שורה. נו באמת). אחד אחר התבכיין בשביל אלוף העולם בסייף, נער דתי שלא מזיזים בשבילו את התחרויות (למרות שבחו”ל הוא מסתדר מצויין גם בשבת). וכמובן, כמו כל שבוע, הגיע עוד חוכמולוג שרוצה פיקוח על שכר דירה.

בנוסף, הפציץ גם יאיר לפיד כשהתנגד להורדת מס החברות. מסתבר שגם הוא לוקה בתסמונת הקשה של “הם מרוויחים הרבה, שישלמו הרבה”. בתור אחד ששואל כל הזמן איפה הכסף, הוא שודד לא קטן.

לשמחתי, עוד תשעה ימים אני יוצא מכאן, אל מקום בו אין צה”ל, אין חוקים דתיים ואין יאיר לפיד. אני כבר לא יכול לחכות.

ולסיום, ברכות לבוריס גלפנד על ההישג המדהים שלו – יותר מעשרה משחקי שחמט ברציפות בלי לאבד את השפיות. אני בקושי מסתדר עם משחק אחד.

יום טוב.

שלכם,

nadavs