איזו מן שלווה (ובאמת לא עושים שום דבר)

צהריים טובים לכולם!

מדינת ישראל חוגגת היום 64 שנים להיווסדה, מספר שנים שעוזר לכל אתר אינטרנט שמכין פרוייקט מיוחד לנושא (כמו וואלה) לסדר את האייטמים בריבוע (נראה אותם בשנה הבאה). כמדי שנה, נכתבות עשרות ואולי אפילו מאות אלפי מילים על ישראל והדרכים להפוך אותה לטובה יותר, אבל במקרה של העצות בבלוג הזה אפשר להגיד שמדובר בכישלון מוחלט. עברתי על ההצעות משנת 2008 ועד עכשיו והסתבר שמדובר באפס אחוזי הצלחה.

ובנימה אופטימית זו, הנה ההצעות לשנה זו. הן מאוד דומות לשנים קודמות, אבל אסור לעצור עד שהן ימומשו סוף סוף.

1) להחליט על כיוון. מאז כינון הממשלה לא ברור לאף אחד מה היא רוצה. להגיע להסכם או לא? להוריד או להעלות מיסים? מלבד בידוד בינלאומי וחיזוק ההיסטריה מאיראן לא נראה שממשלת נתניהו מתקדמת לכיוון כלשהו. הגיע הזמן שהממשלה תחליט מהם יעדיה, תכריז עליהם ותפעל להשגתם. למרות זאת, אני מבקש פרצה אחת: תנו התראה מספיק ארוכה מראש כדי שלא ניתקע בלי כרטיסי טיסה לכיוון אחד.

2) לשחרר את בתי הספר כדי שיוכלו ללמד באמת. כל כמה שנים מגיע שר חינוך חדש (או מועמד מטעם עצמו לתפקיד) ומכריז על רפורמה, הכנסת שינויים בתכני הלימוד, צמצום פערים, יצירת שוויון ושאר סיסמאות יפות שאומרות בפועל דבר אחד: החינוך בישראל הוא פוליטי. הפתרון הפשוט ביותר למצב הזה הוא סגירת משרד החינוך והעברת התקציב שלו ישירות להורים. ההורים יודעים טוב יותר מכל פקיד אחר מה הם רוצים שהילדים שלהם ילמדו והילדים יודעים יותר טוב מלימור לבנת אם הם מתאימים לבית ספר עיוני, לבית ספר טכנולוגי או בכלל מעדיפים ללכת לעבוד בגיל 16.

3) תחבורה ציבורית, כל הזמן. אי אפשר לפמפם לציבור את שנאת הרכב הפרטי וגדולתה של התחבורה הציבורית ובו בזמן לכלוא בבית למשך יותר מיממה בשבוע את כל האנשים שאין להם רכב פרטי. התחבורה הציבורית צריכה לפעול בשבתות, בחגים ובכל הזדמנות (על יום כיפור אפשר לוותר, אין בעיה). הדרך היעילה והשקטה ביותר ליישום הרעיון היא שחרור התחבורה הציבורית ממשרד התחבורה (כי זה לא הגיוני שפקיד בירושלים יחליט על הקווים בנתניה). הדרכים האחרות, לצערי, יביאו חיכוך לא נחוץ עם דתיים, צדקנים וסתם אידיוטים.

4) להפסיק להתעלל בבעלי הרכב הפרטי. אגרות רישוי לא מוסברות (1,445 שקלים? על מה?) והמס האסטרונומי על הדלק מביאים להכנסות אדירות לממשלה (בערך 13 מיליארד שקלים ממס הדלק לבד), אבל התוצאה לא ניכרת בשטח. מחלף שדובר עליו לפני יותר מעשר שנים נמצא רק חודשיים בתהליכי הקמה, כביש שנמצא בתכנון משנת 1996 עדיין בתכנון ובכבישים נבחרים ברחבי הארץ יש פקקים מדי יום למרות שמספר כלי הרכב הפרטיים בארץ הוא מהנמוכים במערב. הגיע הזמן לפתח את מערכת הכבישים, להפסיק להתעלל בבעלי הרכב בערים הגדולות, במיוחד בתל אביב, לבטל את המס הלא נורמלי על מכוניות (אין אפילו תעשיה מקומית שאפשר לתרץ איתה את המס הזה), להעלות את המהירות המותרת בכבישים המהירים (גם ככה אנשים נוסעים שם 120 קמ”ש, אז לפחות שלא יהיו עבריינים) ובאופן כללי להפוך את הרכב הפרטי בארץ למשהו נוח וזמין ולא לאלטרנטיבה גרועה לתחבורה הציבורית הגרועה עוד יותר.

5) לתת לנו דיור בר השגה, אבל לא על חשבוננו. למכור את הקרקעות שמדינת ישראל לא צריכה (כל קרקע שהיא לא שמורות טבע, מתקן צבאי, כביש בינעירוני וכד’). לא להפשיר, לא לחמם במיקרו ולא לשים כמה דקות על האש. למכור ולאפשר לבעלי האדמה להשתמש בה כרצונם ולפי הגבלות של תושבי המקום עצמם, לא הגבלות פקידי העירייה. כך יהיו יותר בתים ודירות והמחירים ירדו משמעותית. אפילו בתל אביב יש המון מקום לבנות בשיטה ייחודית ביותר. היא נקראת מגדלים. היום כל קבלת אדמה היא זכיה בלוטו שלוקחת כמה שנים ולכן הקבלנים בונים בעיקר דירות יוקרה. כשיהיה זול ומשתלם לבנות דירות קטנות, הן יבנו בהמוניהן ויפילו את מחירי השכירות והדירות.

6) להוריד מיסים, מכסים ורגולציות. יותר מ-50% מההכנסה שלנו הולכת למדינת ישראל ושאר ההכנסה הולכת לקבוצות פרוטקציה למינהן. אם בננות בישראל עולות 6 שקלים לקילו ובננות מיובאות עולות 4 שקלים לקילו, אין שום סיבה שלא נאכל בננות מיובאות. אם תנובה גובה מחיר גבוה מדי על הקוטג’, אין שום סיבה שלא תקום מתחרה לתנובה. אם חברת החשמל עושקת את צרכניה, אין שום סיבה שלא תקום חברת חשמל מתחרה. חיינו היו טובים יותר וזולים הרבה יותר.

7) ללמוד כמה מושגים. בישראל אין קפיטליזם, יש פרוטקציוניזם. כל הצעקות על אשמת הקפיטליסטים החזירים ופגיעה במונופולים ובקרטלים צריכות להיות מופנות לכיוון ממשלת ישראל שחילקה לכמה יחידי סגולה מתנות על חשבוננו ואסרה עלינו להתחרות בהם. שום ועדת ריכוזיות או ועדת שנורנברג לא תועיל במצב הזה.

8) לתת לצה”ל להתמקצע. לצה”ל יש עודף חיילים, וגם הנחוצים מבינהם בורחים ממנו קצת אחרי שהפכו למקצועיים באמת. צה”ל הפך לכוח אדם זול. מנקי קברים, צובעי עצים ומבקרי מסעדות בעזריאלי מציפים את הצבא וגורמים לעומס מיותר על המערכת שצריכה להתמודד עם נסיונות הבריחה שלהם. סיפורי מלחמות משנת 1973 על מחסור בציוד וחוסר מקצועיות של הלוחמים לא השתנו משמעותית והיו תקפים גם ב-2006. הגיע הזמן להפסיק עם הבדיחה הזאת.

9) להפסיק לקשקש על “שוויון בנטל”. אין ולא יהיה דבר כזה. חייל שנמצא בפטרול על גבול לבנון לא שווה לחייל שמחרף את נפשו בעזריאלי או בצריפין. גם תוספת עבדים למשטרה, כיבוי האש, בתי החולים ומקצועות הסיעוד עם הכותרת “שירות לאומי” לא תגביר את השוויון בנטל, רק את הנטל. הרעיון הנוראי הזה הוא עבדות במלוא מובן המילה והוא יביא את תרבות החפיף וההתחמקות מעבודה של הצבא לתוך מערכות אזרחיות שעוד איכשהו מתפקדות. כולנו ראינו מה קורה כשהדרג המדיני מפשל בהפעלת הכבאים כשהם מקצועיים. אני לא רוצה לדעת מה יקרה ברגע ששירותי כיבוי האש יוצפו באלפי כבאים חסרי כל כישורים ורצון.

10) לעשות שלום. כן, הפנטזיה הזאת חוזרת שוב. בסופו של דבר, גבולות שקטים (או נייטרליות) הם גורם משמעותי בהתפתחות של מדינה. האזרחים רגועים יותר ולא מכלים חלק גדול ממשכורתם על אמצעי ביטחון ושרי ממשלה מיותרים לחלוטין שיסבירו להם את האיומים האסטרטגיים. הסכם כזה יפסיק את תיירות הכיבוש שמציפה אותנו, ימנע מקרים כמו של הקצין המכה אייזנר וימנע מבוכה אחת אחרי השניה במשרד החוץ ומשרד ההסברה (המיותר לחלוטין). זה אולי קשה ומסובך, אבל צריך להתחיל מאיפהשהו. המצב הנוכחי לא טוב לאף אחד.

יום עצמאות שמח!

שלכם,

nadavs