מה אנחנו מסרבים ללמוד

צהריים טובים לכולם.

כמדי שנה, מביא איתו חודש אפריל את שלושת שבועות הדיכאון – פסח, יום השואה ויום הזיכרון. למזלנו, יום העצאמות מגיע בסיומם של שבועות הדיכאון האלה ומסמן את החזרה לשפיות (עד כמה של”ג בעומר הוא חג שפוי). אני חושב שאפשר ללמוד משהו מכל דבר, אבל פה בישראל אנחנו מסרבים בעקביות ללמוד. אנחנו ממשיכים מכוח האינרציה ושוכחים שכאן, בכדור הארץ, כל דבר שלא מתקדם בסופו של דבר עוצר.

פסח הוא הדוגמה הקלאסית של אנשים שמסרבים ללמוד. כל שנה יושבים מיליוני אנשים סביב השולחן, מספרים ביציאת מצרים ומסרבים להפנים שהם עבדים. הם כנראה לא שמים לב שאנחנו לא באמת חופשיים. אסור להציג חמץ בפסח, אסור להפעיל את שירות ה-VOD ביום כיפור, אסור לייבא אוכל בלי עשרים אלף אישורים, אסור לבני שתי דתות שונות להתחתן ואסור להתחתן שלא דרך הרבנות. נדחפים לנו לצלחת, לחדר השינה, לסלון ולכיס. אנחנו חייבים לשרת בצבא, חייבים לשלם מיסים כדי לממן פרזיטים וחייבים למלא אחר כל החוקים הדביליים שהכנסת ממטירה עלינו בקצב מטריד. בישראל אין חופש, וכל עוד המצב הזה נמשך אנחנו נשב בי”ד בניסן סביב השולחן, נספר ביציאת מצרים, נצקצק בלשוננו על המסכנים שאין להם ונמשיך להיות עבדים גם בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

ביום הזיכון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה אסור ללמוד, חייבים לפי חוק להיות עצובים. שנה אחר שנה אנחנו מסרבים להפסיק לשלוח את הנוער הישראלי לבצע משימות שהוא לא הוכשר אליהן (כמו עצירת הפגנות) או חמור מכך, להכניס אותו ללחץ מטורף שבסופו של דבר גורם להתאבדות (אחד מגורמי המוות הגדולים בצה”ל). במקום זה, אנחנו קוראים לגיוס של כולם בשם אותו שוויון מקודש שאף אחד לא מוכן לממן מכיסו או לממש על עצמו. אנחנו מוכנים להרוג נערים בני 18 בגלל חוסר מקצועיות ולחץ נפשי בשם השוויון הזה וממלמלים את הסיסמאות הידועות “אנחנו לא בשוויץ” ו”מדינה קטנה מוקפת אויבים”. גם ביום הזה נעמוד דום בצפירה, נמלמל “זה איום ונורא” ונמשיך בחיינו.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו מפספסים את השיעור החשוב ביותר, השיעור על כוח מופרז של השלטון. בשנת 1933 הצליחו הנאצים להשתלט על הרשות המבצעת והמחוקקת, בישראל מדובר על מצב ברירת המחדל. שליש מהכנסת יושב גם בממשלה ומנסה בכל כוחו לסרס את הרשות היחידה שעוד נותרה עצמאית – הרשות השופטת. בתי המשפט בישראל הם המכשול האחרון לחוקים גזעניים, מפלים ואנטי דמוקרטיים שהכנסת הנוכחית מחוקקת במרץ תוך גלגול עיניים ודקלום המנטרה של “שלטון הרוב”. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, היא שמירה על זכויותיהם של המיעוטים. בישראל, לצערי, המצב הזה הולך ומתרחק.

גם ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, לא מצטיינת בשמירת זכויות אדם. בהוראת הנשיא ניתן לכלוא אדם ללא משפט וללא הגבלת זמן (גם בארץ ניתן לבצע מעצר מנהלי, כמו שאכן קורה). הממשל האמריקאי מתערב בחיי האזרחים שם יותר ויותר. ראש עיריית ניו יורק רוצה להגביל את עישון התושבים בתוך ביתם שלהם. בסופו של דבר, ככה אימפריות שוקעות.

המדינות המשגשגות ביותר בסופו של דבר הן המדינות בהן החופש האישי והכלכלי הוא הגדול ביותר. ארצות הברית מתדרדרת בנושא וכלכלתה מקרטעת. מדינות סקנדינביה שמשמשות דוגמה להתערבות טובה של הממשלה הן מהחופשיות ביותר וכרגע הן עוברות תהליכים של הורדה בהתערבות הממשלתית. המדינות המגבילות ביותר מגיעות בסופו של דבר למשטרים שאנחנו לא רוצים לחוות פעם נוספת.

אבל כמו בשאר הנושאים, גם בשנה הבאה יעלה ראש הממשלה לבמה של יד ושם, ידבר רבע שעה על איראן ולא יזכיר במילה את העובדה שהוא מתעלל במליוני אנשים באופן פעיל ובכמעט שמונה מיליון אזרחים באופן יעיל. נעמוד כולנו בצפירה, נבזה את ניצולי השואה עם בירוקרטיה נוראית ונתעלם לחלוטין מהעובדה שישראל אסרה על מפלגות גזעניות לרוץ לכנסת, אבל לא אסרה על אנשים גזענים כמו מיכאל בן ארי.

יום טוב.

שלכם,

nadavs