בוקר טוב אליהו

ערב טוב לכולם!

עוד שבוע של טמטום עבר על ישראל, ובראש הטמטום עמד, שוב, השר המוכשר אלי ישי. השבוע הוא אמר בכנס החזרה בתשובה שצה”ל ניצח במלחמת ששת הימים כי החיילים הרימו את עיניהם לשמיים (או שטות כלשהי בסגנון) והפסיד במלחמת לבנון השניה מהסיבה ההפוכה. אני לא יודע באיזו שנה אלי ישי נמצא (ככל הנראה משהו באיזור 1746), אבל צה”ל של העשור הנוכחי הרבה יותר דתי מצה”ל של לפני ארבעים שנה (ואפילו יותר מצה”ל של 2008). בקורס בעובדה היינו 13 בנים, מתוכם 9 לא צמו ביום כיפור. כשהגעתי לגף לשירות הסדיר שלי היה בו רוב חילוני שהלך והתערער ככל שהתקדמו החודשים.

למען האמת, צה”ל של היום עסוק הרבה יותר בדת מאשר בלחימה. רבנים צבאיים מגוייסים כדי שיהיה רב לכל גדוד, הרבנות הצבאית מגדילה תקנים באופן פראי וישנם גדודים שלמים בהם אחרי כל ארוחת צהריים הגדוד לובש טלית וממלמל לעצמו.

חוץ מזה, אם כבשיו של ישי הם אלה שאחראים על חיינו כאן וממיתים את עצמם באוהלה של תורה למען עם ישראל, נראה שבשנת 2006 הם לא באו מגוייסים מספיק. חיילי צה”ל לחמו כמו שהורו להם, אבל בחורי הישיבות נרדמו בשמירה. בתור הדמות הבכירה ביותר במגזר החרדי הפוליטי, הייתי מצפה מאלי ישי שיבדוק שוב את הקו עם אלוהים. כנראה שהוא לא שופץ מאז 1967.

בנוסף לישי, גם אחמד טיבי הפציץ השבוע בשטויות. מאנסטסיה והאינסטלציה ועד הפרשנות היצירתית ל”כוס אמוק” (שהרגה אותי מצחוק), נראה שגם אצל טיבי התרופפו כמה ברגים חשובים. ההתבכיינות שלו אחרי ההשעיה מהכנסת היתה כמיטב מסורת ה”אכלו לי, שתו לי” הידועה ולשמחתי היא לא הועילה לו יותר מדי.

גם חנין זועבי, שניסתה למתוח את הגבול כמה פעמים, כיכבה השבוע. תמונה שלה עם ראשי החמאס פורסמה השבוע ועוררה שוב סערה. לפעמים אני באמת לא מבין את חברי הכנסת הערבים. הפרובוקציות האלה אולי מוסיפות להם כמה נקודות מעבר לקו הירוק, אבל בצד הזה שלו הן מעודדות קיצונים כמו יריב לוין, זאב אלקין וכל מפלגת ישראל ביתנו. אני לא מבקש מהם להגיד כן לכל דרישות הקואליציה המופרכות ומבין שיש דברים שהם מתנגדים להם, אבל לא תזיק קצת מחשבה מאחורי הדברים.

ובנושא אחר, ברכות לרכבת ישראל על זכייתה ה-294 בתואר מחדל השבוע (ביום העצמאות יש לה סיכוי אפילו לזכות בתואר המחדל של המדינה, לא לפספס). מחר בבוקר, בשעות השיא, תדרוש הרכבת תשלום מחיילים בגלל שהיא לא מסוגלת לעמוד בעומס. הדרישה ההגיונית, להעלות את מספר הרכבות בשעות האלה, נדחתה מטעמים שונים כמו “לא בא לנו”, “אנחנו בהפסקה, תחזרו אחר כך”, “אנחנו לא אחראים לזה, דבר עם הועד השני” וגם כמה סיבות יותר הגיוניות, כמו התשתית המפגרת בארץ, עם שתי מסילות לכל כיוון, שיש גבול למספר הרכבות שאפשר להסיע עליהן, או העובדה שהרכבת הזמינה קרונות שיגיעו רק עוד שלוש שנים.

הפתרון, חיילים יקרים, הוא לאחר. אם עדיין הייתי משרת והייתי צריך להגיע מחר לבסיס, הייתי עולה על האוטובוס בתחנת נתניה, מגיע לתל אביב תוך שעה או שעה וחצי ועולה שם על הרכבת לכיוון הבסיס. לפי הערכה גסה, הייתי מגיע לבסיס בערך בשתיים עשרה או אחת בצהריים. מכיוון שהיו לי מפקדים מתחשבים (למרות שבזכות הרכבת איחרתי לפחות פעם בחודש), לא היו עושים לי כלום. כל מי שייענש על איחור מחר מוזמן לקבול על העונש ועל הפרת הנחיה מאלוף בצה”ל.

ביום שלישי עברתי ניתוח קטן בגב (המתנה של חודשיים בלבד, ממש זכיה בלוטו) שלאחריו התבקשתי להגיע ביום חמישי להחלפת חבישה. הגעתי ביום חמישי בבוקר, נכנסתי לחדר האחיות והורו לי להמתין בחוץ. בזמן הזה ראיתי את הסינון המופלא של האחיות בפעולה: כל מי שדיבר רוסית קיבל שירות, מי שידע רק עברית נשאר בחוץ. אחרי חצי שעה של המתנה בחוץ דפקתי בדלת עד שיצאה אחת האחיות וצעקה עלי שאם הדלת סגורה, כנראה שיש אנשים שמקבלים טיפול. היא כנראה התכוונה לדני דין או למחשב שהיה בחדר, כי כשנכנסתי בפעם הראשונה ראיתי שתי אחיות ליד עמדת המחשב ושתי מיטות ריקות. התעצבנתי והלכתי משם.

בארבע חזרתי וגיליתי שהפעילו שם את שיטת המספרים. כל מי שרצה לקבל שירות לקח מספר וככה התנהל התור. בינתיים בחדר ההמתנה אירעה דרמה כששני אנשים ניסו להיכנס לאותו חדר בו זמנית. האישה העירה משהו על כניסה לא בזמן והאיש פצח במונולוג של שתי דקות בסגנון “מי את? מה את רוצה? איזה קשר יש בינינו? אנחנו מכירים בכלל?”. כאשר הוא קרא לה “מפגרת” בעלה התערב ואמר לו “דיברת מספיק”. כאן נוצר שיח חרשים מרתק שמצד אחד האיש ממשיך לשאול שאלות רטוריות ובעלה אומר “דיברת מספיק” בעוד שאר האנשים בתור מתאפקים לא לצחוק בקול רם.

לבסוף הגיע תורי, וכשנכנסתי שמחתי לראות שהאחות המרושעת לא היתה ובמקומה היו אחיות שלא דוברות רוסית. ביחד איתי נכנס גם אותו איש נדחף שהתחיל לספר לרופא את כל צרותיו. הרופא, מצידו, ניסה להסביר לו שהוא לא רופא עור, אבל ללא הועיל. בשלב מסויים הוא המשיך לתת הוראות למטומטם ותוך כדי טיפל בי ועשה לי פרצופים של “מה הוא רוצה ממני”. היה הרבה יותר נחמד מהביקור בבוקר.

האחות הזאת מייצגת את אחת הבעיות הגדולות של הרפואה הציבורית. אי אפשר לפטר אותה וגם אין לי שום סיבה לאיים בעזיבת קופת החולים. אחרי הכל, את אותו שירות אני אקבל בכל קופות החולים, עם אותן אחיות מעצבנות. אני יודע שמדובר בנתניה, אבל זו לא סיבה לצעוק על הלקוחות ולדבר בצורה כזאת. אני רק מקווה שמחר, בהוצאת התפרים, התור יתנהל בצורה קצת יותר הגיונית.

בין שני התורים האלה נסעתי לביקור בטכניון. הנסיעה היתה על כביש החוף, כך שיכולתי לשחק במשחק האהוב “הצגה למצלמה”. נסעתי במהירות הרגילה שלי וכשראיתי מצלמת מהירות האטתי למהירות שלא עולה 750 שקלים. מסתבר שהמצלמות האלה עובדות עם מקדם חריגה מאוד קטן והן הולכות להניב המון כסף מהפרות הידועות כנהגי ישראל.

הטכניון עצמו התברר כמקום מאוד גדול שעובד בשיטת הביטוח הלאומי – עוברים ממזכירה למזכירה ומבניין לבניין ובסוף מגלים שהאחראית על המלגות והמעונות לא נמצאת, אבל אפשר לשלוח לה אימייל במקום להתרוצץ בגשם. אני מקווה שבזמן הלימודים שלי שם ההתנהלות תהיה קצת יותר הגיונית.

יום טוב.

שלכם,

nadavs