תחבורה גרועה

ערב טוב לכולם!

השבוע היה משעמם מהרגיל. לא הציתו אף מסגד (או לפחות לא עשו מזה כותרת ראשית), לא עברו או הוצעו חוקים ברוח מוסוליני, לא היו פיגועים של יהודים ועניין הדרת הנשים מתחיל להירגע (וחבל, יש כאן פוטנציאל אדיר למטפלים למינהם בתחום הסטיות המיניות ולהגדלת מחלקת הפדופיליה במשטרה. פתאום יש המון גברים שמתגרים מילדות בנות שמונה). קיבלנו קצת תזכורת לנפילת הדמוקרטיה בזכות אחד מכותבי הנאומים של נתניהו, אבל לא היה מדובר בסתימת פיות. לשם שינוי, הפעם הבעיה היתה בדיבור יתר.

לא שמעתי את דן כנר מקבל את נתניהו בדברי הלל, אבל העיתונים ללא ספק עשו מזה מטעמים. למען האמת, המילים האלה היו מופת של אמירת המובן מאליו. הרי ברור שנתניהו הורה על הקמת טייסת הכיבוי. אני ניסיתי לתפוס את הרמטכ”ל בשנה שעברה ולהורות לו להקים טייסת כיבוי, אבל הוא לא טרח להקשיב לי (ובסוף גם לא קראו לה טייסת 102 כמו שרציתי). בנוסף, הצלחתי להבין דרך הטלוויזיה הישנה בבסיס את גודל האסון, אבל משום מה כשניסיתי ליצור קשר עם ממשלת רוסיה אף אחד לא רצה לשלוח לי מטוס כיבוי, כי כנראה שרק לנתניהו (או בעיקר לנתניהו) יש את הסמכות להזמין מטוס כזה. לא צריך לציין את כל העובדות האלה בטקס אזכרה, ואני מקווה מאוד שבלשכת ראש הממשלה יעשו קצת חושבים וישלחו את כותב הנאומים הביתה.

ובנושא אחר, בראשון ושני יצא לי לעשות את הטעות האיומה שעושים עשרות אלפי ישראלים כל בוקר: נכנסתי לתל אביב עם אוטו. כשהכביש פנוי, מדובר בנסיעה של בערך שלושים או ארבעים דקות. אבל בבוקר מדובר בנסיעה של שעה וחצי. האלטרנטיבות לא מדהימות, והן כוללות בעיקר את הרכבת (האוטובוס נתקע באותם פקקים). הבעיה היא שאחרי כמעט שלוש שנים של נסיעה דו שבועית ברכבת, אני יודע בדיוק מה קורה למי שמנסה לעלות על רכבת בנתניה בשמונה בבוקר. יש סיכוי טוב שהוא לא ישרוד את הנסיעה. בעיקר בגלל חנק.

בעקבות הידע המוקדם הזה נאלצתי לצאת מוקדם בבוקר מהבית כדי להגיע בשמונה וחצי לתל אביב. לשמחתי, ליד המקום שאליו הייתי צריך להגיע היה חניון. נכנסתי לחניון, דחסתי את הרכב שלי באחד המקומות (זה נחמד שיש מקומות חניה מסומנים, אבל הם מתאימים בעיקר לאופניים) ויצאתי לדרכי שמח שהצלחתי למצוא חניה בעיר שמחפשת חניה ללא הפסקה.

אחרי שמונה שעות, כשרציתי לצאת, הכנסתי את כרטיס החניה למכונת התשלום וחשכו עיניי. המכונה רצתה שישים שקלים(!) כדי לשחרר את הרכב שלי. שילמתי לגנבים וכשהגעתי למחסום היציאה הוא נפתח מעצמו. חשבתי שעבדו עלי, אבל מאוחר יותר הסבירו לי שיש שם מצלמות שמזהות את מספר הרכב שלי (ובסוף גם גיליתי את המספר על הכרטיס לתשלום). יום לאחר מכן דיברתי עם אנשים על המחירים השערורייתיים, והם אמרו ששבעים שקלים לחניה זה באמת יותר מדי. מסתבר שאם הייתי חונה בחניון מהצד השני של הכביש הייתי משלם אפילו יותר.

אם רוצים למחות כאן על משהו, צריכים למחות על מונופול החניונים של העירייה בתל אביב. העירייה הרי לא נותנת לאף אחד לבנות חניונים נוספים (מתחת לאדמה יש המון מקום. רכבת תחתית הרי לא תהיה שם) וככה העירייה וגנבים מטעמה גובים סכומים אסטרונומיים עבור הזכות שלא יגררו לי את הרכב.

כשחזרתי הביתה ביום שני התברר לי שהשישים שקלים השתלמו. אם הייתי נוסע ברכבת, הייתי צריך לסמוך על הטכנאים שלהם שיתקנו את תקלת התקשורת ששיתקה את רוב תנועת הרכבות בארץ למשך חמש שעות. אחרי שתיגמר החקירה ויגלו מי אשם בתקלה, כדאי אולי להמליץ לרכבת להקים כבל גיבוי. מדובר בפתרון התחבורה היחיד שלא נתקע בפקקים (אלא נתקע סתם, בלי סיבה) בשעות הערב והוא מסיע בערך את כל צה”ל.

זהו זה השבוע. בשבוע הקרוב יש את כריסמס (מחר), יום החופש שאחרי כריסמס (באמת חשבתם שהאמריקאים יתנו לחג שנופל על סוף שבוע למנוע מהם חופש?) וחגיגות השנה החדשה שמלוות כמובן בפוסט סיכום השנה. זו היתה שנה לא רעה בכלל, נראה לאן ממשיכים מכאן.

יום טוב וחג מולד שמח לכל המבקרים בבית לחם.

שלכם,

nadavs