שניצל וצ’יפס

ערב טוב לכולם!

בשבוע שעבר, בעודי אזרח טרי בערך 12 שעות, עליתי על רכבת לכיוון נתב”ג. כעבור שלוש תחנות ירדתי עם עוד מיליון אנשים מהרכבת ונדחסתי למעלית הגדולה אך לא מספיקה לכיוון הטרמינל. שם גיליתי, בדיוק כמו שכתבו טל פרידמן ואייל קיציס ב”ספר טיסה”, השמש בנתב”ג תמיד זורחת (גם בארבע בבוקר) והמסלול שלי לבדיקה הביטחונית היה הארוך מכולם. אחרי בדיקה בטחונית מקוצרת (מסתבר שישראלים יהודים מקבלים הנחות בנתב”ג) הגעתי לתור לצ’ק אין.

מכיוון שלאל על יש מספר טיסות גדול מאוד מנתב”ג, יש לה יותר מ-10% מדלפקי הצ’ק אין. כל מה שצריך לעשות זה לבחור תור ולעשות את ההשוואה התמידית בין התור שעמדתי בו לתור ששקלתי לבחור בו. כל התורים, יש לציין, התקדמו באותו קצב. מלבד התור שהיה משמאלי.

בעוד אני עומד בתור ונהנה מהמחשבה שבעוד כמה שעות אני אהיה במקום יותר קר ויותר שקט, מישהי עקפה בתור משמאלי. האנשים האחרים בתור לא התלהבו יותר מדי מהעניין והתחילו להתווכח איתה. המסכנה שאחראית על הצ’ק אין לא התערבה (“אני לא אחראית על התור”) והויכוח עבר לפסים אלימים יותר. אחד הממתינים חטף לה את הדרכון והמסמכים והיא בתורה קפצה עליו ומשכה לו בחולצה כדי לנסות להשיג אותם חזרה. לשמחתי בדיוק אז הסתיים הצ’ק אין שלי וברחתי משם ביחד עם אח שלי.

אחרי בדיקה בטחונית קצרה הגענו לביקורת הדרכונים. בניגוד לצ’ק אין, שם יש הבדלים משמעותיים בין התורים. התור שעמדתי בו היה ללא ספק האיטי ביותר. מהחלון נשקף אל העומדים בתור בחור חביב וחייכן, אבל איטי בצורה יוצאת דופן. לשמחת כל העומדים בתור (כולל הדוס החביב שעמד מאחורינו בתור וזרק הערות מצחיקות) המשמרת שלו הסתיימה והוא הוחלף בבחורה קצת פחות חייכנית (אחרי הכל, השעה היתה חמש וחצי בבוקר) אבל הרבה יותר יעילה.

משם כבר עברנו לעולם המופלא של הדיוטי פרי. אח שלי התעקש לקנות פיצה חמש דקות לפני שכרזו “קריאה אחרונה לנוסעים לברלין”, וכך מצאנו את עצמנו עומדים מול שער העליה למטוס ואוכלים פיצה חמה במהירות. לאחר שסיימנו את הפיצה עלינו למטוס והתחיל הריטואל הרגיל שלי במטוסים.

אני לא מסתדר עם מטוסים. למען האמת, אני לא מסתדר עם שום כלי תחבורה שאין לי בו אפשרות להסתכל החוצה (זה כולל פחות או יותר את כולם, מלבד אופניים). ברגע שהאוזניים קולטות תנועה והעיניים לא רואות אותה, הראש מתחיל לכאוב. זה קורה לי במכוניות (לא כשאני נוהג, כמובן) ובאופן מובהק במטוסים (אפילו עוד לפני שהם זזים). הנחיתה היא החלק הקשה יותר, ולא רק בגלל שהטייסים של אל על אוהבים להפיל את המטוסים על האספלט.

בשדה בגרמניה זירזנו את התור בעל שני האנשים (איכשהו הגענו ראשונים) בביקורת הדרכונים על ידי פניה לאשנב הדרכונים האירופים והתחלנו להמתין למזוודות. המסוע שם לא בנוי בצורת אליפסה, כך שיש מספיק מקום לכולם להתפרס לכל אורכו. כל הישראלים התרכזו בנקודה אחת בפתח יציאת המזוודות, בעוד שאר האנשים התפרסו לכל אורך המסוע. אחרי שהגיעו המזוודות שלנו יצאנו מהשדה אל הרכבת ומשם הגענו למלון.

הדבר שהדהים אותי (בפעם השניה, יש לציין) יותר מהכל הוא מערכת התחבורה הציבורית שלהם. עם של אנשים שלא יודעים לאכול פיצה עם הידיים (אני לא צוחק, בפיצרייה הם השתמשו בסכו”ם וחתכו אותה לריבועים) הצליח לארגן לעצמו מערכת רכבות ואוטובוסים שמבטלת כמעט כל צורך ברכב פרטי (בעיקר לתיירים). במשך שבעה ימים שילמנו סכום של בערך 60 יורו לשני אנשים לתחבורה, ונסענו שם הרבה. לפני עשרות שנים הם הכניסו רכבות מתחת לאדמה, ופה בקושי הצליחו לבנות רכבת חשמלית בירושלים (נראה כמה תאונות יהיו בה עכשיו, כשהיא נוסעת הרבה).

האוכל לתיירים בגרמניה מגוון מאוד, וכולל בעיקר שניצל וצ’יפס (אני מגזים, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שהבנו מהתפריט). לשמחתי, כל דבר שרציתי להזמין הובן מיד (שניצל והמבורגר הן מילים בגרמנית), אבל את האנגלית שבה הזמנתי צ’יפס (עד שלמדתי איך אומרים בגרמנית) הם פחות הבינו, שלא לדבר על בקשת מים לא מוגזים (חילול קודש כמעט).

במהלך הטיול גילינו גם שברלין מלאה בחנויות סאטורן (Saturn). זו רשת של חנויות אלקטרוניקה, ובברלין כמעט לכולן יש לפחות שלוש קומות (לחלק גדול יש חמש). סוף סוף ראיתי מה זו טלוויזיית תלת מימד (למי שלא מכיר – זו טלויזיה שגורמת לצופים בה להיראות כמו אידיוטים עם המשקפיים על הפנים) ויצא לי לבחון מספר מחשבים ניידים. לא קניתי שם משתי סיבות. אחת, אני בספק אם האחריות תתפוס בארץ. השניה, סידור האותיות במקלדת שונה (הם החליפו את Y ו-Z והוסיפו את האותיות המשונות שלהם). את הקניה הזאת אני אשאיר לארץ או לטיסה כלשהי לארצות הברית.

מזג האוויר שם היה מדהים, והייתי מייבא אותו לכאן באופן מיידי. לא יותר מ-24 מעלות, רוח נעימה וגשם בלילה. רק בנחיתה בארץ הבנתי כמה הוא באמת טוב.

לאחר כמעט שבוע שם החלה החזרה לארץ. עם הגעתנו לשדה התעופה גילינו ששם השמש דווקא לא זורחת (היה מעונן), אבל התור שלנו היה התור הארוך ביותר. הסיבה היא דרישות הביטחון המופלאות של אל על. כל מי שעשה את הטעות והפקיד את המזוודה בשמירת חפצים (כמעט כולם, בהתחשב בכך שהטיסה יצאה בלילה) נאלץ להמתין בתור נוסף על מנת לערוך לעצמו בדיקה בטחונית. הגרמנים לא סיפקו מכונת שיקוף, וכל אחד נאלץ לפתוח את המזוודה של עצמו ולחפש בה חפצים חשודים. אין שום היגיון בבדיקה הזאת, כי את הפצצה שמחבל יכניס למזוודה הוא בטוח יכיר.

אחרינו בתור היה זוג עם כרטיסים לטיסת ישראייר שהיתה אמורה לצאת שעה לפנינו. הבעל ניסה עלי טריק ישן ואמר שהטיסה שלו שעה לפנינו והתור מתקדם לאט וביקש שניתן לו לעבור אותנו. השבתי לו שהתור דווקא מתקדם יפה והמטוס לא יברח לו, ולשמחתי הוא הבין את הרמז והתחיל להתמרמר כמו כולם על הבדיקה הבטחונית המיותרת.

לאחר שסיימנו את החלק הזה וסריקת התיקים שעולים למטוס הגענו לשלב המקדים לשער העליה למטוס, ושם הסתבר שצריך לעבור שוב שיקוף של תיקי היד וסריקה גופנית יסודית על ידי גלאי מתכות ואיש שאוהב לגעת. אני עשיתי טעות חמורה ולבשתי מכנסיים מלאים בכפתורי מתכת, וכך המאבטח נאלץ לבחון כפתור כפתור תוך כדי מישוש לא עדין במיוחד. ללא ספק חוויה לא נעימה במיוחד.

לבסוף הגענו לארץ המובטחת – המטוס (המטוס של ישראייר עדיין היה שם, איחור של ארבעים דקות). כמובן שכאב הראש חזר מיד, אבל איתו גם חיוך. קיבלנו את המושבים ליד יציאת החירום, ובתור אחראים לפתיחת הדלת ועזרה לנוסעים בשעת חירום קיבלנו המון מקום לרגלים. לשמחתי הרבה לא יצא לי להינות יותר מדי מכל החוויה כי הייתי עסוק בעיקר בשינה (ואני די מתקשה לישון במטוסים). כשלא ישנתי הייתי עסוק בקפיאה מקור. מישהו במטוס החליט שהטמפרטורה בפנים צריכה להשתוות לטמפרטורה בחוץ ופשוט הקפיא את הקבינה. כשנתחתנו בנתב”ג, זה רק נהיה יותר גרוע.

מישהו בשדה, כנראה בתיאום עם אל על, החליט להוריד את הטמפרטורה למתחת לאפס. כך מצאתי את עצמי עובר מאנטארקטיקה לסיביר וכל זה בהליכה של שתי דקות. אחרי המתנה מעצבנת בביקורת הדרכונים (כי הפקידה היתה חייבת לפתוח בשיחת נפש עם כל מי שהגיע אליה) הגענו לקרוסלת המזוודות וגילינו ששתי המזוודות שלנו כבר מחכות לנו. משם חצינו את המכס לתוך אולם קבלת הפנים ולרכבת (בה נסע גם הזוג שניסה לעקוף אותנו). רכבת ישראל לא פספסה את ההזדמנות להשוואה לגרמניה, ולפני תחנת הרצליה הודיעה שאנחנו נכנסים לנתניה. ברוכים הבאים לישראל.

מחר אני נוסע ליעד רחוק יותר, יעד שדורש ארבע וחצי שעות נסיעה, אבל נמצא בצד השני של כדור הארץ. אילת. נייר הכסף והתבנית כבר מוכנים, וכל מה שנשאר הוא להתעטף בנייר, להיכנס לתבנית ולהתחיל באפיה. התנור ייכבה ביום חמישי בחזרה הביתה, אל הטמפרטורה הסבירה של שלושים וחמש מעלות.

יום טוב.

שלכם,

nadavs