בחוץ

ערב טוב לכולם!

עשיתי את זה. אני בחוץ. אחרי שלוש שנים בהם חייתי כפרזיט על חשבון משרד הביטחון יצאתי סוף סוף החוצה כדי לפרנס את משרד הביטחון הנ”ל. אמנם בדרך גם עזרתי לשמור על משהו לא ברור (יש כאלה שקוראים לזה “בטחון המדינה”, יש אחרים שיקראו לזה “התחת של עצמי”) וחיי הפרזיטיות היו נחמדים מדי פעם, אבל המחיר שהם גבו היה גבוה מדי.

כל מי שיסתכל בזמן הקרוב (המאוד קרוב – אני אוריד את זה בימים הקרובים) במדדי הזמן בתחתית הבלוג בצד שמאל יראה ספירה לאחור שהגיעה לסיומה. אחרי 1092 ימים, שהם 156 שבועות בדיוק, הצבא הואיל בטובו להיפרד ממני באופן זמני. הוא אמנם יחזור להציק לי מדי פעם עם שטויות כמו מילואים, אבל לא תהיה הצקה יום יומית. אני אצטרך לבחור את הבגדים של עצמי. אני אוכל לחשוב בעצמי והחשוב מכל – בכל דבר שאני אעשה ולא נוגע למשרדי ממשלה, יהיה היגיון.

חוסר ההיגיון הזה והמערכת הכפויה הם הדברים שמשגעים יותר מכל את החיילים. אנשי הקבע כבר רגילים למערכת ויודעים לשחק בה לטובתם. חיילי החובה, גם הותיקים בינהם, אולי מכירים את המערכת אבל חסרי כל סמכות ויכולת מינימלית לשנות ללא אסון (כולם שמעו בטירונות את “הוראות אלה נכתבו בדם”). הצבא הוא מערכת נטולת תמריצים, וזו בדיוק הסיבה שהוא נטול כל היגיון.

הצבא הישראלי מעודד אנשים לעשות את המינימום שבמינימום כדי להגיע לחוגר המילואים הנכסף בלי שום תקלות בדרך. אני בסופו של דבר גם הלכתי בדרך הזאת, ואל תתנו לכל תעודות ההצטיינות למינהן לבלבל אתכם. את כל הדברים שעשיתי מעבר למוטל עלי עשיתי מרצוני החופשי ולטובתי בלבד. טובת המערכת תמיד היתה העדיפות האחרונה בשבילי. אמנם הצבא מעריך יוזמות כאלה (ועל כן העניש אותי בעמידה על במה מול כל הבסיס עם מדי א’ בקיץ), אבל מי שינסה את הדבר הזה בחוץ, בחברה עסקית, בידיעה שכל מה שהוא יקבל זו תעודה נקרא, בשפה גבוהה, “פראייר”.

הצבא, בניגוד לאמונה הרווחת, לא מלמד לפתח טיפת אחריות. להיפך, ככל שעולים בדרגות מקבלים עוד ועוד נקודות בספורט הידוע “הטלת אחריות” ו”כיסוי תחת” (בבה”ד 1 מלמדים “כיסוי תחת למתקדמים”). אמנם הייתי חתום על הרבה ציוד (ובזמנים מסויימים אפילו ציוד יקר), אבל זה לא מנע ממני לאבד אותו לעיתים תכופות (ופעם אחת אפילו להישפט, אבל לשמחתי על הפריט בעל הערך הנמוך ביותר). ביום שני, כשהזדכתי על כל ציוד הב’ והנשק, הייתי צריך לבקר גם בחדר הקודם שלי כדי לדלות חפצים ופריטים שאולי שכחתי שם לפני למעלה משנה. הדבר היחיד שהצלחתי לא לאבד הוא הנשק שלי. גם כשאיבדתי ציוד שאובדן שלו היה יכול לגרור אותי למשפט עם תוצאה מאוד לא נעימה, הצלחתי בסופו של דבר לצאת מהתסבוכת (בסופו של דבר הוא חזר, גם אם בדרכים לא דרכים).

הצבא מנסה להקנות ערכים מופלאים כמו אחריות, רעות וטוהר הנשק, אבל הערך היחיד שנותר בסוף הוא האמינות, או יותר נכון חוסר האמינות. הצבא לימד אותי לשקר בשלוש שנים יותר ממה שלמדתי בשמונה עשרה השנים לפני. השקרים מתחילים כבר בטירונות (“בטח! ניקיתי שם הכל!”) וממשיכים עד ליום השחרור (“בטח, החזרתי לך את כל הציוד ביום שני” – היה חסר לי משהו אחד אצל הנגד הזה, אבל לשמחתי הוא חתם לפני שהוא גילה את הטעות שלו. שישבור את הראש עכשיו). הכסת”ח הפך אצלי לאומנות (כמו שאמרתי לחברי שוב ושוב: “החוכמה היא לא להיתפס”).

אבל מעל הכל, הצבא הפגיש אותי עם אנשים שכמעט ואין סיכוי שהייתי מכיר בלי המסגרת הזאת. עם חלקם אני משוכנע שאמשיך לשמור על קשר, מאחרים אני בטוח אתעלם אם בטעות אראה אותם מתקשרים. לשמחתי, שירתתי עם אנשים שהתחברתי אליהם. יכולתי לדבר איתם באופן גלוי, לסמוך על חלקם בעיניים עצומות ולדעת שאני יכול לסמוך עליהם גם בעתיד. קשה מאוד למצוא דברים כאלה במסגרות אחרות.

האם החלק האחרון היה שווה את כל החסרונות? קשה לדעת. לא הייתי חוזר על החוויה הזאת שוב באותה מתכונת והחסרונות שציינתי למעלה הם חלק מהסיבות שבגינן בחרתי להשתחרר ולא להמשיך לשירות קבע. לפחות במילואים קיבלתי את היחידה שרציתי.

בקרוב בוודאי יתחילו להגיע מכתבים מגופי ממשלה שכולם אוהבים, ובראשם הביטוח הלאומי שידרוש את חלקו. גם מענק השחרור יגיע בחודשיים הקרובים. רק אחרי שאני אשחרר את כל הפיקדון אני אשתחרר סופית מצה”ל ואסיים לשנורר את המדינה. כל זה יקרה כנראה אחרי שהיא תספיק לסחוט ממני כל גרוש שהיא תוכל.

יום טוב.

שלכם, אזרח,

nadavs