להפיג את השלווה

ערב טוב לכולם!


יולי נגמר היום, וכשאני מסתכל טוב אחורה אני לא רואה יותר מדי דברים שליליים (מלבד החום הבלתי נסבל הזה, אבל המזגן מנצח הכל). מכיוון שלא יצא לי להיות הרבה בבסיס, גיליתי שאני רגוע מדי בגלל שכאן דברים מתפקדים בצורה פחות או יותר הגיונית (חוץ מהטמפרטורה בחוץ). בשביל להתעצבן קצת נסעתי עם אח שלי לנשום קצת ביורוקרטיה בסניף משרד הפנים בנתניה (הסיבה האמיתית היא שאנחנו צריכים לחדש דרכון, אבל זה לא מעניין אף אחד).


כבר בכניסה לפלא העולם שנקרא “כבישי נתניה” נזכרתי למה אני לא אוהב להיות שם. הרמזורים הם המלצה (בעיקר אלה של הולכי הרגל) וכנראה שיצא חוק עזר עירוני שאומר שבכל רגע נתון כל נהג בנתניה חייב לשמוע צופר. זה לא משנה מה האור ברמזור, מישהו יצפצף. למה? ככה.


אחרי כמה סיבובים סביב החניה היחידה בחינם באיזור (לקח לי זמן להיזכר איפה היא, לא הייתי שם הרבה זמן) הצלחנו להגיע לתוך הסניף הלא משופץ הזה (לדעתי התקרה האקוסטית שם נראתה אותו דבר כמו בפעם הראשונה שהוצאתי דרכון, בשנת 2001). לקחנו מספר והתיישבנו בתור. לפי כל חישוב מתמטי הגיוני לא היינו צריכים להישאר שם הרבה יותר משבע שנים. המספר שלקחנו הוא 812 והמספר שהופיע על המסך היה 652. רק מאה ושישים אנשים לפנינו בתור. הדבר שלא לקחנו בחשבון הוא שבתור עובדי ממשלה ובדומה לפקידי הדואר, גם במשרד הפנים עברו קורס לעבודה איטית. שעות קבלת הקהל הן שמונה עד שתיים עשרה, ומתוכן, לפי הערכה מוגזמת, הם עובדים בערך שעתיים. היחיד שעובד שם בקצב נורמלי הוא המאבטח (שדומה באופן מוזר לאלי ישי).


אחרי שעה של המתנה, בעוד המוח שלי כבר שומע את ה”דינג דונג” המופרסם שאומר שהתור זז (בשלב הזה כבר הגענו ל-688), התחלנו לראות סרטים (אמיתיים, באייפוד). פתאום האיש שלידי אמר לי “קח את המספר שלי”. שאלתי אותו מה איתו והוא ענה לי “אל תדאג, לקחתי שניים”. הסתכלתי על המספר שהוא נתן לי ולא האמנתי – 694! קיצור של 118 מקומות בתור, שהם בערך עשרים שנות אדם.


אחרי המתנה קצרה של חמש דקות שיגיע תורנו החדש ניגשנו אל הפקיד החביב שידע לדרוש ממני יפה מאוד 265 שקלים על כמה ניירות בכריכה מהודרת שכתוב עליה “דרכון”. הוא נתן לי קבלה, שלח את הטפסים אל הלא נודע והודיע לי בחגיגיות שהדרכון יגיע בדואר תוך שבוע.


כשהגענו לאח שלי המצב הסתבך. הוא קטין, והחוק דורש במקרה הזה שאחד ההורים יגיע לחתום בנוכחותו של הפקיד. קצת מבואסים יצאנו משם (המספר היה 696).


אחרי כמה שיחות בטלפון הצלחנו לשכנע את אבא שלי להגיע זריז ולחתום. חזרנו פנימה והמספר היה 707. משם הכל כבר התקדם בקצב מהיר, ועד שאבא שלי הגיע המסך כבר הראה 724. לשמחתנו הפקיד זכר את המקרה שלנו, נתן לאבא שלי לחתום בלי לחכות שוב בתור ויצאנו משם. בשעה אחת עשרה ורבע (שעתיים אחרי שנכנסנו) המסך הראה 728.


מכאן אני רוצה להודות שוב (ושוב ושוב) לצדיק שנתן לנו את המספר שלו. מי יתן ולא תצטרך לעמוד שוב בתור במשרד הפנים (או בכל משרד אחר).


משם התחלנו לחזור הביתה, אך קודם האוטו סימן שהוא צמא. חשבתי כבר לתדלק מחר בדרך לבסיס (כן, עוד פעם השלמת פערים) אבל אז נזכרתי שממחר מחיר הדלק משתווה למחיר הזהב. נכנסתי לתחנה הכי זולה באיזור וגיליתי להפתעתי שלא היה תור (בדרך כלל צריך לחכות די הרבה זמן עד שמתפנה שם מקום). רק שחזרתי הביתה גיליתי שנתניהו כל כך בלחץ שהוא החליט להוריד באופן זמני את המס על הדלק בשלושים אגורות.


משם המשכנו למספרה (הריקה) ולבנק, מוקש זמן רציני, אך לא היום. תוך דקה ניגשתי לפקיד, סידרתי את ענייני ושילמתי את העמלה המקובלת (הרבה. מאוד). בשעה שתיים עשרה וחצי חזרנו הביתה. להערכתי, המסך במשרד הפנים הראה מספר באיזור ה-790. כשיצאנו משם, היו אנשים עם מספרים מעל 900.


ההספק של היום היה מרשים. בחמש שעות הספקתי לחדש דרכון, להסתפר, לסדר כמה עניינים בבנק ולסגור טיסה לברלין יום אחרי השחרור. ללא ספק מעל ומעבר יחסית לכך שכבר אתמול חשבתי שאין לי כוח לצאת היום מהמיטה.


ושוב – תודה לצדיק ממשרד הפנים.


יום טוב (אפילו מצויין!).


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.