ערב טוב לכולם!
שבוע עמוס עבר על כוחותינו המותשים, וצבא ההתשה לישראל לקח חלק גדול מהעומס המעצבן הזה. אך למרות תרומתו האדירה של הצבא לעייפות, יש עוד כמה דברים שגרמו לי לרצות להיות רחוק מכאן.
הראשון הוא, כמו מקרים רבים, מערכת החינוך. מבחן שנערך לא מזמן למורים למתמטיקה גילה שיותר משליש מהם לא עבר בכלל את המבחן, והממוצע הכללי היה מתחת לציון שהוגדר עובר. את המבחן, למי שתהה, יכול לפתור ילד בכיתה ו’ עם דיסקלקוליה חמורה (לפי השאלות שפורסמו בעיתון). אני בדרך כלל מעדיף להאשים את המערכת עצמה בכל תחלואיה, אבל פה מדובר בבעיה רצינית גם אצל המורים. מתמטיקה היא מקצוע שמחייב בסיס טוב לפני שממשיכים, וילדים שלא יודעים חיבור וחיסור של שברים גם לא יצליחו אחר כך לחשב נגזרות בתיכון, לענות על חלק גדול מהשאלות בפסיכומטרי ולחשב את העודף בקופה.
גם חובשי הכיפה תרמו את חלקם השבוע, והפעם בסיוע של תעשיית הזיכרון והמוות הישראלית. הנושא התורן – האם יש לומר “יזכור אלוהים” או “יזכור עם ישראל”. בני גנץ, שמתגלה כרמטכ”ל גמיש ומתקפל, מינה ועדה שתדון בנושא ותחליט כמעט בוודאות על הנוסח שיקבעו נציגי הרבנות הצבאית. יצא לי להיות נוכח בכמה דיונים צבאיים, חלקם היו מיותרים לחלוטין עם תוצאה ידועה מראש. גם כאן קשה לי לראות תוצאה שלא תכיל אלמנט דתי.
ממשלת ישראל גם הוסיפה לכאב הראש עם תרגיל העורף הגדול בהובלת השר פולישוק (או מתן וילנאי, תקראו לו איך שאתם רוצים). ממשלת ישראל קיבלה סיור מודרך לבונקר שבו הם אמורים לשנורר תקציבים בשעת חירום וכל שאר האזרחים קיבלו סירנה בבוקר וסירנה בערב. באופן לא מפתיע גילו אזרחי ישראל אדישות לתרגול הזה, ומסיבה טובה. תושבי הצפון והדרום כבר מכירים את הנוהל, הם ביצעו אותו טוב מאוד לפני שלוש שנים ולפני חמש שנים. תושבי המרכז לא שכחו את מלחמת המפרץ שדאגה להם לסקאדים. פולישוק יכול לישון טוב בלילה – כל אזרחי ישראל מעל גיל 20 (וחלק גדול מעל גיל 3) יודעים למצוא מרחב מוגן כשיש סירנה.
לבסוף, כמובן, מגיע הצבא הנהדר שלנו שגם בשבועות האחרונים שאני נמצא בו יודע לסחוט את המיץ עד הסוף. ביום ראשון סיימתי סופית את השהייה בש.ג, ובעשר בלילה פרקתי את הנשק, ביצעתי עליית משמר (למרות שהסברתי שוב ושוב שאני לא שומר יותר) והלכתי לחדר לראות את אירית רחמים לוקחת 750 אלף שקל.
יום רביעי היה יום מעצבן ביותר, גם בגלל השר פולישוק. מסתבר שכל צה”ל חוייב לתרגל כניסה למרחבים מוגנים, וכך מצאנו את עצמנו הולכים בלית ברירה ובחוסר רצון למרחב המוגן פעמיים באותו יום. החלק הקשה יותר הגיע בלילה. אחרי שקמתי גמור ביום רביעי, הלכתי לישון בעשר וחצי. בעשרה לחצות התקשר קצין שכבר היה לי תאקל איתו בעבר וביקש שאני אתן לו ציוד מסויים (אפילו לא שמעתי את הטלפון, מישהו העיר אותי). הסברתי לו בעדינות שבשעה הזאת צריך לישון, ואם הוא ממש רוצה הוא מוזמן להתקשר לנגד שאחראי הזה, כי בלעדיו אני לא נותן שום דבר. באופן לא מפתיע, הם שכחו שהציוד הזה דורש עוד כמה דברים להפעלה (והם לא נמצאים אצלנו), ככה שהוא לקח אותם למחרת בבוקר, כשכולם כבר היו ערים. בפעם הבאה שמישהו ינסה לעשות דבר כזה, אני אגיד לו אוטומטית “לא”, גם בשש בערב.
השבוע הקרוב הוא השבוע האחרון שלי בבסיס לפני היציאה לחופשת השחרור (המקוטעת קצת). כמו שאני מכיר את מפקדי היקרים (שהוכיחו השבוע שוב שהם יכולים להיות לארג’ים שהם רוצים), הם בטח ינצלו כל רגע כדי לסגור פינות לפני שאני אומר שלום. כמו שזה נראה, עוד שבוע מציק הולך לעבור על כוחותינו.
יום טוב.
שלכם,
nadavs