להוציא את הכלום מהשום דבר

צהריים טובים לכולם!

השבוע שעבר היה שבוע נורא עם שתי נקודות אור בלבד: קבלת המכונית והעובדה שהשבוע נגמר. מלבד זה, את כל השבוע שעבר צריך לזרוק לפח. הסיבה היא ימים שני ורביעי, שאותם ביליתי בהכנות לטקס יום הזיכרון.

אנשים שלא משרתים בצבא (או כאלה ששירתו לפני הרבה שנים) בוודאי חושבים שתפקיד הצבא הוא להגן על המדינה במקרה של מלחמה, אבל אלו שטויות. תפקיד הצבא, מלבד לספק ג’ובים, הוא להתכונן לטקס יום הזיכרון. זה האירוע הגדול והחשוב ביותר במשך השנה. יותר מתרגילים, יותר מהחלפת רמטכ”ל ויותר ממלחמה כוללת.

במשך השנה, מיום העצמאות ועד חודשיים לפניו בשנה שלאחר מכן, הצבא עורך הכנות לאירוע הגדול של השנה. טקסי החלפת פיקוד, ימי עיון, טקסי סיום קורסים למינהם ועבודות רס”ר פשוטות של הבסיס, לנקיון זבל. אבל פעם בשנה, באיזור מרץ-אפריל, מגיע הזמן לפרסם הקצאת תורנויות מטורפת ובה עבודות רס”ר להכנת טקס יום הזיכרון.

אחרי שנתיים בהן הצלחתי לעשות רק יום אחד בשנה, הגיעה השנה השלישית שהפילה אותי עם יומיים של אחת התורנויות הנוראיות ביותר שקיימות. כל מה שעשיתי ביומיים האלה הוא לטאטא ולגרוף את הטבע מעצמו. מתוך 12 שעות שהייתי בתורנות ביומיים האלה, ניקיתי זבל במשך ארבעים דקות נטו. כל שאר הזמן הוקדש למנוחה או להזזת חול ממקום למקום.

יום שני היה זוועתי במיוחד. האידיוט שאחראי על הנקיון בבסיס הגיע איתנו למקום הטקס והורה לנו לגרוף אבנים משביל כורכר, כדי שכל הזקנות שהולכות שם לא יחששו מהחלקה. את העבודה הדבילית הזאת סחבנו חברי לסבל ואני במשך כל היום עם הפסקת מים כל רבע שעה (כל הפסקת מים ארכה כעשר דקות, ככה שלא עבדנו יותר מדי). היה חם ומגעיל.

גם רביעי לא הביא יותר מדי בשורות, אבל יצא לי לראות שאני לא הדביל היחיד שזרק חול לפח. עשרות שקיות זבל נזרקו, רובן מלאות בכמה עלים והרבה מאוד חול. פשוט זרקנו חול מהאתר בתוך שקית. השרב שהיה באותו יום לא תרם להרגשתנו הטובה, ובשעה שלוש כולנו כבר ישבנו מיואשים בהמתנה לאוטובוס.

יום שלישי היה יום הישועה שלי. להזכירכם, ביום ההולדת הובטח לי אוטו, וביום שלישי הוא הגיע. הגעתי לסוכנות, קיבלתי הסבר מפורט על הרכב ונסעתי משם ישר לעבר תחנת הדלק על מנת להוציא לא פחות מ-7.62 שקלים לליטר. לפי כמה חישובים שערכתי, עם כמות הנסיעות שאני מתכנן לעשות בחודש, אני אמור לכסות את הוצאות הדלק עם המשכורת הצבאית (עד כמה שאפשר לקרוא לסכום המגוחך הזה משכורת). הבעיה היא שכנראה בחודש הבא המחיר יעלה, אבל דמי הכיס האלה יישארו אותו דבר.

עוד בעיה היא חניה. בבית ובבסיס יש לי מקום חניה, אבל בעקבות כמה חולי ירקת, כנראה יצומצמו עוד מקומות החניה בערים הגדולות. כל מיני אנשים עם אחריות סביבתית וככל הנראה חניה פרטית ליד הבית מציעים לצמצם את מספר החניות והנתיבים בערים על מנת לפנות מקום לאופניים. ללא ספק, רעיון מדהים. אם תימשך המגמה הזאת, בתוך מספר שנים כל תושבי תל אביב יעברו לגור בפריפריה, כי בתל אביב הם לא יוכלו לחיות עוד.

המשיחים הירוקים שכל כך רוצים לראות את המכוניות נעלמות מהעולם מפספסים דבר אחד: אין אלטרנטיבה. בגרמניה טיילתי במשך שבועיים וחצי עם תחבורה ציבורית, ועכשיו, אם הייתי מטייל שם שוב (כשאני יכול לשכור רכב בחו”ל), לא הייתי מתלבט יותר מדי האם לשכור רכב או לקחת רכבת (רמז: רק רכבת). ברוב הארץ, ובמיוחד איפה שאני גר, התחבורה הציבורית היא, במילים עדינות, נוראית. אם אני רוצה לצאת לנתניה, אני צריך לתזמן את עצמי במדוייק עם האוטובוס שמגיע פעם בשעה וחצי, לבדוק מתי יש אוטובוס חזרה (רמז: לא בלילה) וכמובן להיות בבית באמצע השבוע, כי בסופי שבוע אני יכול להגיע רק ברגל.

הסיבה שעומד בחניה שלנו אוטו שרשום על שמי היא לא הרצון העז שלי לשרוף 400 שקל בחודש על דלק או להוכיח לכל הירוקים האלה שהם קצת לא נורמליים, אלא בגלל שאין לי ברירה. בתור חייל אני אמנם נוסע חינם בתחבורה הציבורית, אבל לדעתי עדיף לשלם ולחסוך ימים שלמים בנסיעות מאשר לסגור את הארנק ולהתייבש בתחנות מרכזיות למינהן.

נתראה ביום שלישי, בפוסט עצמאות מיוחד.

יום טוב.

שלכם,

nadavs