ערב טוב לכולם!
בשבוע שעבר היינו עדים לשידור חוזר של נס חנוכה, כשגחל נרגילה אחד הצליח להעסיק את היוונים במשך שלושה ימים. אמנם לא נדלקו הרבה נרות או מנורות, אבל ללא ספק נדלקו עיני כולנו כשראינו מאיפה משתינים הסופר טנקר ואלי ישי (שבמקרה שלו משתין עלינו). כל עם ישראל התגייס למאמצי הכיבוי וראש הממשלה הנהדר שלנו הצליח אפילו להגשים חלום ילדות ולהיות על מטוס כיבוי. ללא ספק, כזאת אחדות לא נראתה בעם מאז ימי אנטיוכוס. הפעם יש אפילו נגד מי להתאחד: הילד שזרק את הגחל הבוער.
שלא יהיה לכם ספק לשניה: אם לא היו הרוגים באירוע הזה, אפילו מטוס כיבוי אחד לא היה חוצה את הגבול וכולם היו צוחקים מהילד המעשן (בדיוק כמו שקרה בשריפה בצפון, שמישהי עם הרבה מוח שרפה נייר טואלט ואיתו עוד מאות אלפי עצים). השריפה היתה יכולה להגיע לחדרה ואף אחד לא היה אומר כלום. רק בגלל מקרה אוטובוס הסוהרים כולם מחפשים אשמים ועצי תליה לא שרופים.
מלבד מקרי הנזק לאנשים ולרכוש, אין מה לדאוג יותר מדי מנזקי השריפה. היער ישקם את עצמו גם בלי התערבותנו (אחרי הכל, אם זה לא היה ככה, לא היו יערות בעולם). כל מה שנשאר זה לתקן את הנזק התדמיתי של ממשלת נתניהו שנעשה באדיבות השר הגאון אלי ישי. אחרי שהוא גילה שמאשימים אותו במחדל שעליו אחראי המשרד שלו, הוא האשים את התקשורת בחזרה בכך שהיא מתנכלת אליו בגלל שהוא מזרחי, חרדי וימני. ללא ספק, האיש גאון. הוא כנראה שכח שהתירוץ הזה פג תוקף לפני כמה שנים והוחלף בסיבה אחרת: מתנכלים לו בגלל שהוא לא עשה את העבודה שלו. כשהוא היה צריך תקציבים לישיבות הוא ידע ללחוץ יפה מאוד. כשהוא היה צריך תקציב לברז כיבוי הוא ידע לכתוב מכתב כדי שבבוא היום יגידו “אהה, נכון. הוא עשה משהו!”. ללא ספק, שיטה מצויינת.
בזמן השריפה הייתי בבסיס בתפקיד עציץ (הייתי עציץ די פעיל לעומת פעמים אחרות) וצפיתי בכתבי הערוצים הגדולים מנסים להעביר את השעה שלהם ללא תקלות. התוצאה כללה בעיקר הרבה בלבולי מוח וצילומים של מטוסים. הם כנראה ניסו ללכת על הטריק הידוע של “תראו! מטוס! שמוציא מים!” כדי לנסות להסיח את דעתנו מכך ששום דבר מעניין לא קרה בשעה האחרונה והאש כאן כדי להישאר. רק בחדשות של שמונה גיוונו קצת והציגו את הכותרת “אסון הכרמל” באותיות ענקיות כדי שנדע שגם בשעה הקרובה אנחנו הולכים לשמוע כמה חבל שמטוסי הכיבוי לא יכולים לטוס בחושך.
השריפה כמובן הפכה להיות הנושא העיקרי בארוחת יום שישי, ובגלל זה לא היתה חידה ולא היתה עוגה. מצד שני, היו סופגניות גומי שחנקו אותנו במקום העוגה. יום לאחר מכן הכינו לנו הטבחים את המנה שלהם בהשארת השריפה, שניצל בית אורן, שניצל שהיה בתנור מיום רביעי. את השניצל הזה אפילו סכיני המתכת החזקים ביותר לא הצליחו לחתוך.
ביום ראשון חזרתי הביתה הישר אל מראות הסופר טנקר, סוף השריפה ותחילת חיפוש האשמים. את העצים שעמדו שם והפריעו לכבאים עוד לא האשימו, אבל גם זה יגיע.
מחר, אחרי שבוע נהדר של חופש, אני חוזר לבסיס לעוד שבוע שמוכיח שאסור לסמוך בצבא על תכנון מראש וחובה להיות גמישים. מאוד. עכשיו אני רק צריך לראות איך אני מגיע לשם אחרי שסגרו את חצי מתחנות הרכבת בשביל שיוכלו עוד שנה להגיע מתל אביב לבאר שבע בחמישים דקות. מי שרוצה להגיע בזמן הזה יקנה לעצמו אוטו. אנשים לא נוסעים ברכבת כי היא נוחה או מהירה, אלא כי אין להם ברירה. לפחות שישאירו להם את חוסר הברירה הזה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs