חישוב חופשים מתקדם

ערב טוב לכולם!
עוד שבוע לא קל עבר על כוחותינו, והפעם בגזרת התינוקות. מסתבר שאנשים, בייחוד אם הם לובשים מדים ורגילים לקבל את מנת האיכס שלהם בדיוק בשתיים עשרה בצהריים, לא אוהבים אתגרים, בטח לא כשהטמפרטורה חוצה את קו השלושים מעלות (טוב, נו. אצלי זה אפילו 25 מעלות). כפי שאתם בוודאי זוכרים מהשבוע שעבר, העברתי קורס אצלי בגף. חלק חשוב מאוד מהקורס הוא החלק המעשי, אבל מסתבר שברגע שמושיבים יותר משני אנשים בכיתה עם מחברת, הם חוזרים לימי בית הספר העליזים. ברגע שנתנו להם אתגר כלשהו שנראה להם אפילו טיפה לא רלוונטי, הם ישר התחילו לבכות שזה לא רלוונטי ולמה מלמדים אותם את הדברים האלה בכלל. אני כבר הייתי על סף פיצוץ, אבל לשמחתי הרבה הוכח להם פעם אחר פעם שכל הדברים ה”לא רלוונטים” שהם למדו רלוונטיים מאוד.
ובנושא אחר, היום היינו מטעם הצבא בבירת הפקקים הנצחית של עם ישראל – ירושלים. היה לנו סיור במוזיאון יד ושם, וכדי להגיע למוזיאון צריך להגיע לירושלים. עליתי בבוקר על קו אקספרס לירושלים, ובגלל שהוא כל כך אקספרס הוא עובר רק בחמש ערים, לא כולל ירושלים. כל מי שחי בעיר בטווח של 50 ק”מ מתל אביב יודע מה זו עיר בבוקר, וכל מי שמקשיב לרדיו בבוקר יודע מה זה להיכנס לירושלים בבוקר. ללא ספק, תענוג עילאי.
אחרי שהגעתי לתחנה המרכזית המדהימה (היו שם פקקים בכניסה. להולכי רגל!) יצאנו החוצה לתפוס אוטובוס להר הרצל. הנהג החביב עצר לנו רק תחנה אחת אחרי זו שהיינו צריכים ומשם הלכנו ברגל. בפעם הבאה אני מוכן לנסוע לשם רק מאפריל, כשהרכבת הקלה תתחיל לעבוד.
המוזיאון עצמו לא השתנה מהפעם הקודמת שהייתי שם. מספר הכיסאות שם עדיין שווה למספר המדריכים, ובכל קבוצה מתפתחת תחרות מי יצליח לתפוס כורסה בכל תצוגה. ההדרכה חשפה כמה אנשי הבסיס שלי (והמדריך עצמו לפעמים) לא מכירים את הנושא. אחרי הכל, בשתיים עשרה השנים שהם היו בבית הספר היתה להם רק שנה אחת מרוכזת בנושא, וגם אז זה יוצא מכל החורים.
אחרי הסיור במוזיאון הלכנו לאכול. מהבסיס הביאו לנו ארוחת צהריים משובחת שכללה לחם עם לחות, פסטרמת תפילה (אחרי שאוכלים אותה מתפללים לקום בבוקר), כמה ירקות ומגוון שימורים. ללא ספק ארוחה מלאה ומזינה. אחרי שכולם לא שבעו, הלכנו לשמוע עדות של ניצול.
העדות התחילה באחת וחצי ונאמר לנואם שיש לו עד רבע לשלוש. בשלוש כבר כמעט הופיעה משטרה בכיתה כדי לעצור אותו. אמנם היה חלק מאוד מעניין (“החיים יפים” בגירסה ההונגרית), אבל ברגע שהוא הגיע לחלק של הצבא ולעובדה שהוא עשה מילואים בגיל 76, אנשים כבר היו בשלבים מתקדמים של איבוד השפיות. לבסוף הוא סיים ונרשמה בריחה המונית לשירותים.
הדרך חזרה היתה עם קו אוטובוס אחר (שנסע כמעט באותה דרך) והוכיחה סופית את ייחודה של ירושלים. לא משנה באיזה צד יושבים, השמש תהיה בעיניים כל הנסיעה ואי אפשר לישון.
ולסיום נושא הצבא, לפי חישוב קטן שערכתי, התברר לי שמיום חמישי האחרון, ה-21 באוקטובר עד יום ראשון, ה-21 בנובמבר, אני הולך להיות בגף זמן מצטבר של לא יותר מ-20 שעות. איך? שילוב מדהים של ימי חופש, תורנויות ופעילויות חוץ (כמו יד ושם). שבוע אחרי סוף החופש הזה אני סוגר שבת.
ולסיום הכל, מזל טוב לביבי, איש הגומי האולטימטיבי. הוא הצליח להתקפל מול עוד דרישה חרדית. והפעם: החזרת המלגות לאברכים בכוללים. עם כל ההערכה שלי לאנשים שלומדים דברים לא שימושיים, אין שום סיבה שאני או כל אחד אחר נממן אותם שלא מרצוננו. כל מי שרוצה ללמוד בכולל (או לחילופין, באוניברסיטה) צריך למצוא לעצמו מקור מימון בעצמו. המדינה לא צריכה לשלם לאף אחד על הלימודים, בוודאי שלא להשקיע כסף בלימודים שלא יתנו לה שום דבר חזרה (מי שלומד בכולל לא נוהג לעבוד, או עובד בשחור).
נתראה בסוף השבוע.
יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.