מברוקלין תבוא עבדות

ערב טוב לכולם!

מאז גמר האח הגדול עסוק עם ישראל רק בנושא אחד: פסח. שופרסל ומגה בול נלחמות אחת בשניה מי תמכור יותר מצות על ידי השמצות, בבני ברק עסוקים בנקיון פנאטי של כל פמוט שקבור אי שם בארון ובצבא ההכשרה לישראל עסוקים עד מאוד ביצירת קשרי ידידות עמוקים בין חיילים למסירי שומנים. שוב הגיע פסח, החג שמשגע את כל המדינה ומרעיב חלק גדול ממנה.

כמדי שנה, ישב כל עם ישראל לארוחה משפחתית שכוללת אריחים, קרפיונים לשעבר ולולים שלמים שנשחטו. לפני האוכל כולם יקראו את ההגדה, ודווקא אלה שלוקחים אותה הכי ברצינות לא מבינים את הבדיחה הגדולה על חשבונם. פסח הוא לא חג החירות. הוא חג העבדות. אנשים משתעבדים לנקיון הבית, הופכים את כל המטבח שלהם לסטרילי יותר מחדר ניתוח ומכינים אוכל למאתיים איש. כל שאר האנשים, שההגדה בשבילם היא הספר הזה לפני האוכל, גם מתעלמים בדרך כלל מכך שהם עבדים לחוקי החמץ הנוראיים, לרבנים הסחטנים ולחרדים שמנהלים פה יותר מדי עניינים יחסית למספרם באוכלוסיה. אנחנו לא סתם עבדים, אנחנו עבדים עיוורים.

חוקי החמץ הם כמובן הסיבה לכך שפסח מככב גבוה ברשימת החגים השנואים על הציבור החילוני. אתמול, לדוגמה, נפרדנו ממישהי בגף שלי עם שתיה מסורתית שכללה הרבה חטיפים. אחרי שסיימנו אמרנו שנאכל פיצה מאוחר יותר (כן, מוכרים אצלי בבסיס פיצה שמנונית אבל משביעה). רק אחרי סגירת חדר האוכל גילינו שמקרר הפיצות ריק לגמרי, ואז נזכרנו בזוועה – פסח. אין יותר לחם בארוחות, רק דיקטים. מרוב ייאוש פתחנו איזו קופסת שימורי תירס שמצאנו בחדר ואכלנו ממנה. לפחות עכשיו החדר שלנו כשר לפסח לאוכלי קטניות.

מצד שני, החג גם יכול להראות כמה צדדים יפים של צה”ל. היום הלכנו, מטעם הצבא, לחלק חבילות מזון לנזקקים ברחבי תל אביב. נחמד לראות שעיריית תל אביב משקיעה לא רק בהכשרת עוד פקחי תנועה, אלא גם במתן חבילות (די גדולות) לתושבים שבאמת צריכים אותן (ולא לאנשי “מגיע לי” מהזן הנפוץ במקומותינו). גם משרד הרווחה לא איכזב, והשנה כל נזקק קיבל 21% יותר מבשנה שעברה. 4 שקלים במקום 3.30. במשרד מבטיחים להעלות את הסכום בשנה הבאה. במקום זה, עדיף להוריד את מספר הנזקקים.

היום ברכבת חזרה הביתה ניגש אלי בחור חרדי והציע לי להניח תפילין. אחרי שסירבתי הוא עבר לחייל אחר שגם סירב. כשראה שאף אחד לא מתייחס אליו (גם בגלל שהיינו פחות או יותר חמישה אנשים בקרון) נעמד בכניסה לקרון והכריז “המשיח מגיע מברוקלין!”. אני הסתכלתי עליו בתדהמה ובחור שבדיוק ירד מהקומה העליונה שאל “מה, היום מברוקלין?” (בציניות שהיה קשה לפספס). הבחור החרדי, ברצינות תהומית, ענה לו שכן והמשיך להפיץ את תורתו בקרון הבא. מסתבר שהמוות הוא רק תחנה בדרך לטיסה מניו יורק לנתב”ג.

ולסיום – את הקטע הזה פשוט צריך לקרוא ולהצדיע לכותבת. לא פחות.

נתראה בליל הסדר.

יום טוב.

שלכם,

nadavs