חגיגות חמש מוקדמות

ערב טוב לכולם!

מחר, כמדי 21 בחודש פברואר, יחגוג כל העולם את יום הולדתו של בלוג מספר 99902 בישרא-בלוג. קשה להאמין, אבל מחר ימלאו לבלוג הזה חמש שנים. נחמד לחזור אחורה ולראות מה העסיק אותי לפני חמש שנים, מה לפני שלוש ומה עכשיו. הנושא של מערכת החינוך הישראלית היה שם תמיד, וקיים עד היום. אמנם קצת ירדתי מהנושא עכשיו (כי אני נמצא במסגרת מפגרת לא פחות), אבל מדי פעם הנושא חוזר לכאן.

וכמיטב המסורת, נעבור לסטטיסטיקות:

החודש הטוב ביותר לבלוג בשנה האחרונה ובכלל היה ללא ספק אוקטובר 2009, עם לא פחות מ-1840 כניסות. הסיבה לכניסה המאסיבית הזאת היא, למי שלא קורא פה קבוע, פרופסור עדה יונת. מסתבר שאם מופיעים במומלצים של ישרא-בלוג, בעמוד הראשי של נענע וקטעים מהבלוג הזה מועתקים לכתבות של נענע, אפשר לקבל כמות כניסות לא רעה.

כמובן שכמות הכניסות הזאת הביאה את מספר התגובות הגדול ביותר שהיה כאן אי פעם – 96, ואפילו לא הגבתי לכולם מחוסר כוח. ללא ספק יש לאן לשאוף עד פברואר 2011 (מלבד דרגת סמל ראשון, שתגיע בכל מקרה).

התואר הפוסט הכי ארוך עדיין שמור לפוסט תעמולת הבחירות של לפני שנה. אולי השנה יהיה נושא קצת יותר מעניין ששווה לכתוב עליו, כי הבחירות האחרונות היו שעמום אחד גדול.

הפוסט הכי קצר עדיין, וכנראה תמיד יהיה, הפוסט הראשון. אז סתם לידע כללי, אני נדב, עוד מעט בן 20. בבלוג הזה אני אכתוב על דברים שקורים לאנשים שמשרתים בצבא המוזר שנקרא צה”ל.

בשנה הבאה חוגג הבלוג שש שנים, או בשפת האינטרנט, “נצח”. תמיד טוב שיש מקום לכתוב בו את כל הצרות והשטויות של השבוע. זו תחושת שחרור נהדרת.

בשבוע שעבר הזכרתי כאן את מייקל לואיס, שהצבא העיז ברוב חוצפתו לשחרר אותו בגלל בעיה בריאותית בלב. אבל אל דאגה, טוראי לואיס הבין את הטעות שעשה ורץ לבקו”ם. והנה עוד 1700 שקלים בחודש מתעופפים להם לריק רק כי מישהו זכה בתחרות ריקודים.

ולסיום, השבוע הגיע הזמן לספור לאחור את מספר הכלים שאני הולך לשטוף בצה”ל. שני ורביעי הם ימי השטיפה, כאשר ברביעי אני וחברי לגף נכנסים למטבח ביחד כדי לחגוג את המטבח האחרון שלו ולפני האחרון שלי. בשבוע הבא (או עוד שבועיים, נראה) יהיה פוסט חגיגי לכבוד סיום התורנות הכי רטובה בצה”ל.

נתראה שבוע הבא, אחרי הרבה מקלחות.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה