עבדים היננו

ערב טוב לכולם.


כן, אני בבית. כן, עשיתי עבודות רס”ר. כן, אני אדום יותר מרוסי שיכור. כן, באמת שנשבר לי כבר מהצבא הישראלי שחכם כמו שהוא מוסרי.


הכל מתחיל מכך שביום רביעי קיבלתי שיחת טלפון מאחראי התורנויות בגף שאומר לי שביום ראשון אני מגיע לעבודות רס”ר (החלפת פיקוד), יוצא הביתה ונוסע ביום שני לאנשהו. אמרתי “בשמחה” והמשכתי לחכות לאוכל עוד ארבע שעות בבית הספר הדתי. בגלל שידעתי שהיום אני אמור להגיע לבסיס, לעבוד קצת וללכת הביתה קיבלתי אישור להגיע לבסיס עם אוטו (אישור מההורים, לא מהצבא).


היום התחיל כמו שצריך – הגעתי לבסיס, הלכתי להחליף מישהי מהגף בעבודות הרס”ר, התברר ששחררו אותה מהעבודות האלה (כי היא בת) ואז התחלתי לעשות משהו נורא כיף – לתקוע יתדות של דגלים באדמה. מכירים את המכונות האלה שעושות בורות באדמה כדי לשים יסודות לבניין? אני והתורן השני קיבלנו גירסה מוקטנת של זה שעובדת אותו דבר, רק שאנחנו צריכים להפעיל אותה ידנית. הוא כבר היה עם מליון שלפוחיות מפוצצות בידיים ואני אמרתי לעצמי “זה פחות מחמש שעות, תירגע”.


בגלל שעבדנו עם הרס”ר (יותר נכון, עם כמה), אדם שלא ידוע בחוכמתו או ביכולת החשיבה שלו, התברר שחלק מהדגלים היו צריכים להיות תקועים בשוליים של הכביש המוביל לאיזור הטקס. מה הפתרון? לתקוע אותם בתוך האספלט. מסתבר שהאספלט כל כך איכותי עד שהצלחנו באמת לתקוע שם יתדות, אבל עכשיו יש בו חורים. נראה אם במעט הימים עד החלפת הפיקוד יצליחו לא להיכנס בדגלים עם שום אוטו.


אחרי שסיימנו את כל הדגלים האלה, התברר שצריך עוד יתדות ושושנות (שושנה – עיגול שעליו שישה מקומות לשים דגלים). נסענו לאיזור המכולות, הוצאנו כמה שושנות ומליארד יתדות ונסענו חזרה. השושנות האלה נראות תמימות בטלויזיה, אבל זה בגלל שמי שיצר אותן היה מספיק חכם כדי לשמוע על המתכת הנהדרת אלומיניום. השושנות שאנחנו סחבנו עשויות מברזל, דבר שהופך אותן לכבדות באופן בלתי נסבל. לאחר שהצבנו אותן בכל מיני מקומות לא ברורים, סגן הרס”ר (הגאון מהשמירות) אמר לנו לשים בהן דגלים כך שהם יהיו אחד מסוג אחד ואחריו מסוג אחר. אחד מהאנשים שעזרו (ואחר כך הציק קשות) שאל אותו “איזה סוג קודם?”. לסגן הרס”ר לקחו כמה שניות להבין את הבדיחה.


אחרי שמרחו אותנו שם חצי שעה שוחררנו להפסקת צהריים (קצרה מההפסקה המינימלית שחייבים לתת). האוכל היה מאוד מזין וכלל פלאפל לא טעים שלא נגעתי בו, צ’יפס, ירקות, ירקות, ירקות ופירות. כמובן שכל האוכל המדהים הזה מאוד עזר לי להמשך היום. בהפסקה גם ביררתי מה עומס החום, ואמרו לי ארבע (מה שאומר הפסקת עבודה).


כשחזרנו מההפסקה, מחלק ההוראות המעצבן בירר מה עומס החום, איכשהו הגיע לשלוש (שזה אומר חום אימים, אבל אפשר לעבוד) ומיד לאחר מכן עברנו לחלק האומנותי של היום – צביעת אבני שפה בשלושה צבעים – אדום, לבן ואדום. אני הייתי אחראי על הלבן (שני תורנים אחרים היו אחראים על האדום והאדום השני), ומסתבר שצביעת אבני שפה זה מאוד מרגיע. זה היה יכול להיות אפילו יותר מרגיע אם הטמפרטורה בחוץ לא היתה עוברת את ה-35 מעלות, ועוד יותר מרגיעה אם הצוואר שלי לא היה נצלה בשמש.


עכשיו נעצור שניה לשאלה: אם אני רוצה לשים מפה על שולחן, אני צריך לנקות אותו קודם? ואם אני צריך לשים במה על משטח חול, האם צריך לנקות אותו קודם? תיכף תדעו.


מחלק ההוראות המעצבן נתן לי ולתורן השני מגרפה (של עלים), לקח אותנו לאיזור עם חול שבקצה שלו יש אבנים והתחיל לגרוף את החול עם האבנים. כשנשאלנו אם אנחנו מבינים מה הוא עושה, התורן השני ענה “כן” (אני הייתי עסוק בלהסתכל עליו בהלם), וכך העברנו יותר משעה וחצי בשמש כשאנחנו גורפים חול בלי כלום, סתם כדי לעשות פסים. אפילו לא היה לכלוך או עלים על החול הזה. סתם עשינו פסים.


בסיום הפסים לקח אותנו המעצבן למקום אחר, שאין סיכוי בעולם שמישהו היה רואה בזמן טקס החלפת הפיקוד, ואמר לנו לגרוף גם שם (להגנתו אפשר להגיד ששם באמת היה לכלוך, אבל הוא כנראה סתם ניצל אותי לנקות את הגף שלו. התורן השני היה מהגף שבו ניקינו, אז זה לא משנה). כדי שלא נעבוד יותר מדי (כן, בטח) הוא סימן לנו קו עם המגרפה. הוא הלך מאיתנו שלושה צעדים אחורה והתחיל לסמן מה שנראה כמו מלבן קטן, אבל בקצה של המלבן שאני דמיינתי הוא המשיך ללכת עוד ועוד ויצר שטח בגודל של לבנון שהיינו צריכים לגרוף (“תוציא את כל בדלי הסיגריות והאבנים האלה”).


לבסוף, כשכבר הייתי אדום, עייף ומת לברוח משם מישהו החליף את המעצבן (זה ששאל “איזה סוג קודם?”). מה שהוא אמר לנו לעשות הוציא אותי משלוותי. מאחורי השירותים בגף שלהם, במקום שאי אפשר לראות גם עם טלסקופ, עומד לו צמח עם המון עלים (משולשים וקוצניים). המשימה שלנו היתה להשאיר ממנו רק את העלים העליונים, מה שאומר להוריד בערך 70% מכל העלים שם. בשלב הזה כבר חטפתי התקף צחוק. הצמח הרי לא מגדל סתם עלים, והוא גם הרבה יותר יפה איתם. אבל הייתי חייב לבצע את השטות הזאת. בסך הכל הורדנו עלים שהצליחו למלא שלוש שקיות זבל גדולות. עכשיו הצמח עוד יותר בלתי נראה.


בשלב הזה, בשעה חמש ורבע, אחרי שהובטח לנו שנסיים בשלוש וחצי, כבר לא היה לי כוח לכלום. הייתי מוכן שיורידו ממני את כל העלים ויגרפו אותי למוות. לשמחתי שוחררתי סוף סוף הביתה ושברתי עוד שיא בעליה על מדי א’ ויציאה מהבסיס. מחר חסר לאחד שיעיר לי על זה שאני מגיע בעשר.


עבדים היינו, עבדים היננו ועבדים נהיה. עד אוגוסט 2011.


יום טוב.


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 5 לעבדים היננו
  • The BIG little
    26/07/2009 ב23:12

    אני יודעת שזה ממש אכזרי, אבל לא יכולתי שלא לצחוק לכל אורך הפוסט.
    הצבא הזה מעורר גיחוך.

    הגב
    • nadavs
      30/07/2009 ב19:20

      ללא ספק.
      nadavs

      הגב
      • The BIG little
        30/07/2009 ב22:10

        התכוונת שנשמע ביחד את "נו דאוט"?

        היי, עכשיו גם יש לצבא שלנו תכנית ריאליטי! יש מצב להדחות אחרי כל מבצע?
        יביאו לשם את גיא זוארץ או שירז טל?

        הגב
  • הארנב הזועם
    28/07/2009 ב22:08

    ואיפה היו הצעירות?!
    איזה מין חייל אתה?
    תחזור אחרי: "איחלתי לטוראית בהצלחה"
    עכשיו תיישם.

    הגב
    • nadavs
      30/07/2009 ב19:23

      תחזור אחרי: "חודש הסתגלות".

      חוץ מזה, רצו שבנים יעשו את התורנות הזאת. את הבנות שעשו את התורנות שלחו לנקות לכלוך ברדיוס של שני קילומטר ממוקד האירוע.
      nadavs

      הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.