איום חיי הנצח של אחמדינג’אד

לילה טוב לכולם!


השבוע כמעט קיבלתי את חמש עשרה דקות התהילה שלי. הייתי כל כך קרוב, אבל לבסוף אנשים אחרים לקחו את הבכורה. לא, לא הייתי קהל בכוכב נולד, לא נרשמתי להישרדות ולא התבכיינתי על שום דבר בחדשות. כל מה שעשיתי היה להיבחר על ידי אחראי התורנויות בגף שלי להשתתף בתרגיל של פיקוד העורף.


בימים רביעי וחמישי התקיים תרגיל ענק של פיקוד העורף שכלל בעיקר קציני משטרה וקציני צבא שהיו מאוד מרוצים מעצמם. התרגיל כלל פינוי במסוק ופינוי באלונקות, אבל מסתבר שמותר לפנות ככה רק חיילים בזמן תרגיל (עם קסדה, כמובן, לכיסוי תחת מושלם). לשם כך בחרו שלוש מאות אנשים שהזמן שלהם שווה לאפס (הם נקראים בשם הקוד “חיילים”), ומתוכם השתתפו חמישים בתרגיל הפיגוע בירושלים (עם המסוק והאלונקות). השאר השתתפו בכל מיני תרגילים אחרים באיזור.


עד כמה שזה נשמע כיף ומעניין, אני לא חושב שלקום בארבע בבוקר זה כיף ומעניין, בטח לא כשהאוטובוס מאחר בשעה. אחרי שהאוטובוס אסף אותנו הוא עבר בעוד כמה בסיסים לאיסוף פראיירים ולבסוף הגענו לאצטדיון טדי. באצטדיון עשינו את מה שעושים בצה”ל רוב הזמן: חיכינו.


אחרי המתנה ארוכה מדי הלכנו למקום התרגיל, שם פרופסור מוזר צעק עלינו דרך מגפון. רימון עשן הופעל והתרגיל התחיל. אני ושאר הפראיירים נשכבנו על הכביש והעמדנו פנים שממש איכפת לנו ממה שקורה (למען האמת, מה שהיה איכפת לנו הוא לטוס בהליקופטר).


אחרי כמה דקות שבהן שכבתי כמו אידיוט ונצליתי להנאתי בשמש, הפרופסור צעק “מה עם החיילים?” ופתאום עדר של רופאים שעט לעברי ולעבר שני האנשים האחרים שהיו שם. מי שטיפלה בי שאלה אותי איפה כואב לי (בירך) והאם אני יכול ללכת (“לא יודע”. היא התחילה לצחוק). לאחר בירור קצר הסתבר שאני יכול ללכת, ולכן עברתי לשכב במקום אחר. במקום האחר הגיע רופא אחר שהחליט לתת לי מסיכת חמצן מחוברת לבקבוק שאמור לדמות מיכל חמצן. בפועל היה בבקבוק קצת מיץ תפוזים.


לבסוף, אחרי שהוחלט שאני חי ובריא, קמתי מהכביש החם עם חוסם עורקים ברגל ובקבוק חמצן בקסדה והלכתי למקום ההתכנסות של השורדים, שם ראינו את הזוכים המאושרים בטיסה לבית החולים הדסה. שם גם עמדתי, עם קסדה ובתוכה חוסם עורקים ובקבוק מיץ שאליו מחובר צינור בעוד אחד הכתבים של ערוץ 9 מצלם את ההליקופטר (ואותי מולו) בעוד חילוץ מוצלח. אם תראו חייל כזה, ככל הנראה זה אני.


לאחר התרגיל עברנו לישון בבית ספר דתי באיזור, ושם התחיל הביזיון האמיתי. בגלל שרצו להיות נחמדים איתנו, הביאו לנו מזרונים. לרוע המזל, התברר שהם פשוט שדדו מפעל ספוגים באיזור והביאו לנו פשוט מלבני ספוג עטופים בניילון, ועל זה הלכנו לישון. תענוג.


האוכל בכלל היה מדהים. מלבד העובדה שהוא איחר בשלוש שעות, הגיע רק סוג אחד של אוכל, בכמות מוקצבת (ספור לפי אנשים, בלי ספיירים) וכזה שאני (ואני לא לבד) לא אוכל. הלכתי לישון רעב, אבל הרעב נמשך רק ארבע שעות של שינה (שעתיים פחות מזמן המינימום לחיילים). כן, צה”ל מראה התחשבות אדירה ותכנון מוקדם.


ביום חמישי, לאחר ההשכמה המוקדמת מדי, נסענו לאוניברסיטה העברית, שם פיקוד העורף ערך תרגיל ענק של נפילת טיל כימי. כל אחד קיבל פתק שעליו היה כתוב השם שלו, הגיל שלו (אני הייתי שרית בת 80) והמגורים שלו. הגענו למגורים וחיכינו. בשעה שבע וחצי התברר לנו שהטיל בכלל נפל בשש וחצי, ואז הגיע קצין ואמר לנו להיכנס לבניין ולעשות למחלצים בעיות בזמן החילוץ. נכנסנו לבניין והתיישבנו על הספסלים. לאחר מכן נשכבנו על הספסלים וקצת לאחר מכן התעוררנו בשעה שמונה וחצי, קצת מבולבלים ועם גב כואב (הספסלים ממש לא נוחים לשינה). בשעה רבע לתשע, שעתיים ורבע אחרי נפילת הטיל, נזכרו כוחות החילוץ סוף סוף להגיע. המחלץ שלי אמר שהחומר הכימי עשה לי רק טוב – הוא הפך אותי מזקנה בת 80 לחייל בן 19. אחמדינג’אד צריך להיזהר עכשיו עם הטילים הכימיים שלו – הם יגרמו לנו להישאר צעירים לנצח.


לבסוף, בהתכנסות, ציינתי בפני אחת הקצינות את העובדה שבזמן שלקח לחלץ אותי כבר הפכתי לפגר כימי. היא אמרה שהתרגיל היה במצב שבו לאוכלוסיה אין מסיכות אב”כ, ובמקרה אמת יהיה מודיעין מספיק זמן מראש ויחלקו לאנשים מסיכות. אני הבנתי מהתרגיל הזה שבמקרה אמת אני צריך לברוח לחו”ל.


אחרי הטמטום הזה חזרנו הביתה. שוב שמו לי תורנות ביום חמישי שרק עזרה לי להגיע הביתה מוקדם יותר. מעניין מה יהיה ביום חמישי הזה.


יום טוב.


שלכם, מוכן למצב אמת (הדרכון בהישג יד),


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 20 לאיום חיי הנצח של אחמדינג’אד
  • שי ענבל
    26/07/2009 ב0:37

    ענק

    הגב
  • טליה (:
    26/07/2009 ב0:42

    אוקי. ידעתי שהמצב בצה"ל גרוע אבל לא ידעתי שהוא בריצפה…
    אבל נראה שדווקא שרדת שם…(:
    הסוגריים הצחיקו אותי ^^…

    סליחה שהתגובה יצאה כמו של מתלהבת בת 11

    בכל מקרה, אתה לא מוזמן לבלוג שלי ואני רצינית 😉

    הגב
    • nadavs
      26/07/2009 ב8:09

      כן, בסופו של דבר שרדתי. אם יש משהו שלמדתי מכל התורנויות האלה, זה שבסוף הכל נגמר.

      בכל זאת נכנסתי לבלוג שלך. דווקא.

      nadavs

      הגב
  • שלוקה.
    26/07/2009 ב0:46

    העיקר שנהנת 🙂
    שיהיה לך שבוע מקסים 🙂

    הגב
    • The BIG little
      26/07/2009 ב2:59

      לא נראה לי שהוא כל כך נהנה שם.

      הגב
      • שלוקה.
        26/07/2009 ב3:02

        אתה צודק, עכשיו כשאני חושבת על זה.
        טוב נו, גם אם הוא לא נהנה, זו עדיין סוג של חוויה.

        הגב
        • The BIG little
          26/07/2009 ב3:15

          נראה לי שדי ברור שאני בת.
          נראה לי שהוא היה מעדיף לכתוב פוסט על כמה שהיה כייף לישון בבית, אבל אולםי זאת רק אני..

          הגב
          • שלוקה.
            26/07/2009 ב3:18

            אני מתנצלת, העדפתי לקחת סיכון ומקסימום שתתקני אותי. אז שוב מתנצלת..
            חחח מסכימה איתך…

    • nadavs
      26/07/2009 ב8:11

      בנות, בנות לא לריב. היו חלקים שנהנתי והיו חלקים שלא. עכשיו כולם מרוצים?

      nadavs

      הגב
  • The BIG little
    26/07/2009 ב3:01

    אז איך זה להיות שרית בת 80?
    יש לך נכדים חמודים?

    הגב
    • nadavs
      26/07/2009 ב8:13

      לא ממש, אבל יש לי בעל בן 80 בשם עמוס.
      nadavs

      הגב
      • The BIG little
        26/07/2009 ב14:07

        הו, עמוס ושרית. צמד חמד.
        מה זאת אומרת "לא ממש"? הבת או הכלה בהריון? הם אימצו? הנכדים זורקים עליכם במבה וצורחים מול דורה? מה זה "לא ממש"?

        ובנימה מעט יותר רצינית- נראה לי שנהנית יותר לכתוב את הפוסט המעולה הזה (אמת) מאשר לחוות את מה שמתואר בו.. תקן אותי אם אני טועה.

        הגב
        • nadavs
          26/07/2009 ב18:27

          בוודאי שנהנתי יותר מכתיבת הפוסט. הוא לא דרש ממני לקום בשלוש בבוקר.

          nadavs

          הגב
          • The BIG little
            26/07/2009 ב22:35

            הוא דרש ממך הרבה שנינות.
            וזאת לא דרישה קשה לבקש ממך לדעתי.
            קטן עלייך

  • :)
    26/07/2009 ב11:40

    חכה לדבר האמיתי: להעמיד פנים שאתה חיזבלון בביום אוייב מול גולני.
    צחוקים.

    הגב
    • nadavs
      26/07/2009 ב18:28

      לשמחתי, הקשר שלי עם גולני מסתכם בלראות אותם ברכבת מדי פעם.
      nadavs

      הגב
      • The BIG little
        26/07/2009 ב22:33

        אבא שלי היה בגולני.
        הוא עד היום מתנהג קצת כמו מפקד בגולני.
        זה די עצוב.

        הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.