חיבוק דב

ערב טוב לכולם!

אחרי שבועיים של היעדרות מהבית שבהם כמות התועלת שהבאתי למדינה עמדה על אפס עגול (בדיוק כמו בעשרת החודשים האחרונים) הגיע הזמן לעדכן קצת מה קרה בשבועיים האלה. זה התחיל בנופש, הגיע למדיח, המשיך בסוף השבוע הכי מיותר אי פעם, הצצה נוספת של המדיח (הפעם המדיח החלבי), עצר ליום אחד בממלכת הכלום וסיים עם טקס סיום תקופה שנמשך קצת מעבר לדרוש.

נפתח בנופש שהתחיל ביום ראשון שעבר. הגעתי לאשקלון, נפגשתי עם חברי לגף, נסענו לאתר הנופש (לכל מי שרואה כוכב נולד: האודישנים היו שם) ושם, כמסורת הצבא, חיכינו. סתם. המשאב הכי זול בצה”ל הוא זמן (השני הזול ביותר הוא חיילי חובה), וככזה הוא מבוזבז בכמויות מסחריות. אחרי המתנה של יותר משעה שיקרה משהו, חולקנו לחדרים והלכנו לאכול. בסיום הארוחה חולקנו לחדרים אחרים (כמה מפתיע) וסוף סוף יכולנו ללכת לאטרקציה המרכזית: הבריכה.

באותו יום קיבלנו קצת שטיפת מוח מטעם האגודה למען החייל שנורא אוהבת לחבק את החיילים, ואז גילינו שהם מחבקים אותנו קצת יותר מדי חזק. מסתבר שהמתקן הזה כל כך רגיש עד שדרושה שמירה. לשמחתי השעות שבהן שמרתי היו נורמליות (שבע עד עשר בבוקר) ובדיוק הגיעו העיתונים, אז העברתי שלוש שעות בקריאת כל העיתון (שכלל את הנאום של נתניהו) וכל המוספים. לאחר מכן, כשכולם התעוררו, הלכנו לאכול ואז שוב לאטרקציה המרכזית: הבריכה. לפחות היתה הופעה של קובי מיימון, אז השגרה (לקום, לאכול, בריכה, מקלחת) נשברה קצת.

ביום שלישי כולם קמו מאוחר, אז ישר הלכנו לאכול ואז לבריכה (שמים לב לתבנית מסויימת?). ביום הזה היתה הופעה של צוות הבידור (לא רעה, אגב) וגם הייתי בחדר אחר (כי האנשים שהיו בהתחלה התגלו כבלתי נסבלים).

ביום רביעי היה גיוון אדיר: לא הלכנו לבריכה. במקום זה קיפלנו את כל הסדינים ושמנו את כל החפצים בתיקים. אחרי זה, כמה מפתיע, הלכנו לאכול. משם חזרנו לבסיס. חברי לגף חזרו לגף, אני חזרתי למטבח. אבל למרות המטבח הזה שהעיב קצת על החוויה, הנופש היה מהנה מאוד, ואפילו למדתי משהו חשוב: לא לשכוח להטעין את הטלפון לפני שיוצאים מהבית, כי אפשר להיתקע בלי מטען ובלי בטריה.

למטבח נכנסתי בעיצומה של שביתת תורנים עקב כך שלא היה תורן שלישי במטבח. כפיצוי על כך, בארוחת הערב היו כלים חד פעמיים ולבסוף גם הביאו תורן שלישי. יום אחרי זה, בגלל כל מיני שטויות של הגף, הייתי במטבח שעתיים, יצאתי לארבעים דקות וחזרתי לעוד חמש שעות. למה? ככה. אסור לחפש היגיון בצבא.

את סוף השבוע העברתי בבטלה מוחלטת. התפקיד שלי היה לתת את השירות של הגף בסוף השבוע, ובגלל שלא היה לי מה לעשות, העברתי את רוב זמני בקריאת ספרים ומשחקי קלפים (שזכיתי בהם בנופש. ואל תדאגו, אלה היו משחקים שמותר לשחק בצבא).

ביום חמישי גם קרה מקרה משעשע. בשלוש וחצי בצהריים הייתי צריך להחליף את הפקידה של מפקד הטייסת (זו תורנות של הטייסת). אמרתי לו שבארבע וחצי אני הולך למסדר נוכחות והוא אמר לי בתגובה שכשאני הולך לפתוח את הדלת שלו ולסגור את הלשכה. אני פירשתי את ההוראות האלה כלנעול את הלשכה, ובעקבות כך הוא והאנשים שהיו איתו מאוד הופתעו לגלות שהם לא יכולים לצאת. מזל שנתתי את המפתח לשלישה (שסיפרה לי על זה רק ביום שני) והם חולצו בשלום.

ביום ראשון שוב ביקרתי במטבח ויום למחרת, בשעה תשע, סיימתי את תורנות המטבח שלי עד לאוגוסט לפחות. לחצתי ידיים לאחד הטבחים ונפרדנו.

בשלישי יצאתי הביתה לאפטר (צריך לכבס קצת, לא?) וחזרתי ביום רביעי. מהשעה עשר בבוקר עד השעה חמש כל הגף פשוט ישב באחד המשרדים והתבטל. לא עשינו כלום ושום דבר. לאחר מכן, בשמונה, הלכנו לאטרקציה המרכזית בבסיס: הבריכה. בשעה שמונה וחצי היא נפתחה ברוב חגיגיות לאחר שהמצילה בדקה שמי שיכנס לבריכה יקבל רק הרעלת כלור ולא הרעלות אחרות.

ואתמול, כדי לסיים את השבוע, התכנסה כל הטייסת ומפקד הבסיס כדי לחגוג את סיום התקופה הראשון לשנה זו. הטקס היה משעמם בצורה קיצונית. רק התלונות על הכבאים הצליחו למנוע ממני להירדם.

ולסיום נושא הצבא: ביום ראשון היה מבצע של משטרת האופנה. היו שמונה(!) שוטרי אופנה בתחנת הרכבת של נתניה, ולפי פקודת המבצע היתה גם עמדת צחצוח נעליים ושולחן לרישום דוחות. ללא ספק, מטרה נעלה. אני באותו יום הייתי בבסיס, ולשמחתי משטרת האופנה של הבסיס לא כזו קפדנית.

ונסיים בנושא הבוער של השבוע: השטויות של שרי אריסון. אני לא מבין מה רוצים ממנה. לבנק יש מועצת מנהלים, והם מנהלים את הבנק. השטויות שהיא מדברת לא מזיקות לדבר מלבד לתדמית שלה. יש אנשים שמאמינים בדברים הרבה יותר מוזרים שגם גורמים לפגיעה אמיתית, כמו החרדים בירושלים. הם בטוחים שאם יפתחו חניון בעיר, העולם יחרב. אני בטוח שאם יקשיבו להם, המדינה תיחרב. אני מקווה מאוד שניר ברקת יודע למי להקשיב.

יום טוב.

שלכם,

nadavs