עבדים במדים

לילה טוב לכולם!


סיפורנו מתחיל ביום חמישי, יום בו הייתי חופשי מכל מחוייבות שהיתה לי השבוע (והיתה. סוג של). ירדתי לגף בשעה הרגילה כשאני גמור מעייפות ובקושי מסוגל לזוז (זוכרים את המחוייבות ההיא של השבוע?). שמחתי לעצמי על יום רגוע (המפקד שלי לא היה בבסיס באותו יום) וידעתי שאני אצא הביתה אחרי העבודה הרגילה של יום חמישי (נקיונות רציניים, אבל לא רצחניים). מסתבר שטעיתי בגדול.


בשמונה התקשר המפקד שלי, שמסתבר שיש לו קשר אישי לדשא, לרחבת הבטון ולעוד כל מיני מקומות שלאדם שפוי לא צריך להיות שום רגש כלפיהם. אני עניתי וישר קיבלתי הוראות. לגרוף את העלים מהדשא, לשטוף(!) רחבת בטון שאנחנו משתמשים בה ועוד כל מיני משימות שונות ומשונות. משום מה כל אחד הצליח להתחמק בתירוץ אחר, אז רק אני והחדשה בגף הלכנו לגרוף את העלים. העבודה היתה נורא כיפית, אבל אז היא נגמרה באופן מפתיע (כשסיימנו) והיינו צריכים לשטוף את הבטון. גם שם הלכתי לעזור, וללא ספק הצלחנו להוריד את מפלס הכינרת בעוד שני סנטימטרים.


אחרי שסיימנו את העבודה החשובה הזו, התיישבתי להנאתי במועדון הממוזג, כשלפתע נפלה עלי מכה: בגלל שהפטוריסט הכי גדול בגף נשלח לעבודות רס”ר, הוא נאלץ להפסיק את עבודתו עקב סיבה מסויימת. חיפשו בכל הגף את האדם הכי מתאים להחליף אותו, ומצאו אותי, חייל שיוצא הביתה הרבה לפני שהתורנות אמורה להיגמר. הלכתי להחליף אותו כשאני עצבני ועייף (שילוב קטלני) והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להרים כוסות חד פעמיות.


במשך ארבע השעות של התורנות (הוא החליף אותי חזרה אחר כך, שאני אוכל לצאת הביתה בזמן) פשוט חשבתי על העבדות שחיילי צה”ל נתונים בה. אנחנו עושים עבודות חסרות פואנטה (לשטוף רחבות בטון) ועבודות שהן בכלל לא שלנו (שמירות, ניקוי סירים, ניקוי הבסיס). אין לנו זכות בחירה. אם לא נעשה את זה ישללו את מעט הזכויות שיש לנו. אנחנו עבדים במדים.


אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, אבל אני כן אגיד שהצלחתי להתווכח עם עובד הרס”ר אשר. אמנם אלוהים נתן לו תפקיד מדהים (להתווכח עם ששון, אחראי הנקיון בבסיס), אבל שכל לא הרבה. הייתי צריך לחזור לאותו פח שלוש פעמים כי הוא לא הסביר מספיק טוב את העבודה. גאון שכמותו. בסוף יצאתי הביתה מזיע ועייף כמו שלא הייתי הרבה זמן. כיף גדול.


ונעבור לנושא אחר שנעבור לטמטום הצבאי. ביום ראשון, בעוד אני מתהלך עם מספיק שיער בשביל ליצור שטיח, גיליתי את משטרת האופנה (או בשמה האחר, המשטרה הצבאית) מחכה לי בכניסה לתחנת הרכבת. גם בפעם הקודמת שהיה לי שיער מאוד ארוך הם חיכו לי, במקום אחר. כנראה הם מחוברים למצב השיער שלי. בשתי הפעמים הם לא עשו לי כלום, אבל אחרי שאחד החברים שלי קיבל כלא על תנאי(!) בגלל תספורת(!!) החלטתי שהגיע הזמן להסתפר. עכשיו אני יכול ללכת לידם עם שיערי הקצר ולדעת ששוב משטרת האופנה ניצחה.


עכשיו הגיע הזמן ללכת לישון, כי בגלל החלטה של כמה מגאוני הדור, אני צריך להגיע לבסיס בשמונה, מה שאומר לקום בחמש בבוקר. נכון שהמצב הזה היה יכול להימנע, אבל למה למנוע הטרדה אם אפשר להציק למישהו?


יום טוב (כן, ממש).


שלכם, הולך להיות עייף מחר,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 2 לעבדים במדים
  • אוריה בר-מאיר
    25/05/2009 ב14:35

    מצטער, שכחו לספר לך.
    הכינו אותך 18 שנה לקראת הגיוס כדי שתנקה את הבסיסים.
    מה, לא סיפרו לך שתרחיש כזה אפשרי?

    הגב
    • nadavs
      28/05/2009 ב21:29

      לא סיפרו לי שזה יהיה חלק כל כך משמעותי מהשירות.
      nadavs

      הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.