חג העבדות

לילה טוב לכולם!

חג העבדות מתקרב. בעוד קצת פחות מארבעה ימים יחגוג כל עם ישראל את שעבודו לחרדים, לתעודות הכשר, לחמצופוביה ולאי שפיות באופן כללי. באורח תמוה למדי קוראים ליום הזה ליל הסדר. הלילה הזה לא מסדר כלום מלבד מאות אלפי שקלים, ואולי אפילו מליונים לכל מיני משגיחי כשרות על תעודות למינהן. לכל השאר זה יוצר בלאגן: בלאגן בכביש, בלאגן בבית ובלאגן בקריאת ההגדה, כי אין מישהו שבאמת יודע באיזה עמוד נמצאים (כי לכל אחד יש הגדה משלו).

איסור החמץ הוא כמובן המכה הקשה ביותר. זה נובע כמובן מחוק החמץ, החוק שדוחף את הרבנים עמוק עמוק לתוך הצלחת שלי, לתפריט של פרות ברפת (אני רציני, כבר כמעט חודש שהן אוכלות רק אוכל כשר לפסח) ולמקומות שאני ממש לא רוצה לראות רבנים. בקיצור, לא נעים.

גם בצה”ל לא בוחלים בשיטות להשניא את החג על החיילים. לדוגמה, הכשרות. השבוע עשיתי פעמיים את התענוג הזה, והוא כלל בעיקר עטיפת דברים בניילון (מסתבר שגם מקררים אפשר לניילן), ניקוי של קולטי אדים עם מטאטא וסבון (כי מסתבר שחמץ יכול לעלות למעלה) וגירוד של צבע (כזה שמסמן אם שולחן הוא בשרי, חלבי או פרווה) משולחנות חיתוך (שאלתי למה זה, ומשגיח הכשרות אמר לי שבגלל הצבע ההכשרה לא תופסת. ברצינות). לשמחתי סיימתי עם השטות הזאת, ככל הנראה לכל השירות. בני המזל שיזכו להכשיר את המטבח מחר ומחרתיים יוכלו לראות את רב הבסיס במופע פירוטכני מדהים עושה ביעור חמץ באמצעות סיר ומבער.

עוד יותר לא נעים היא השמירה שנפלה עלי מליל הסדר עד יום שני הבא. למרות כל הנסיונות שלי, שהפכו לדי נואשים בסופו של דבר, אני הזוכה הגדול בשמירה הארוכה של פסח. מסתבר שהמשפט הצבאי “מי שמשקיע שוקע ומי שחרא צף” נכון מתמיד. הנודניק מהחדר שלי המציא איזה משהו שבגללו הוא לא יכול להיות בבסיס בליל הסדר (אבל אין לו בעיה עם פסח ב’, משום מה), ולכן זה נפל עלי. כמובן שגם על התורנות שלו בפסח ב’ הוא מתלונן ובוכה (היא כוללת בעיקר לצפות בטלוויזיה 15 שעות ביממה. ברצף), אבל ככה זה כשיש פטורים.

אין מה לחשוש, קוראים יקרים. מקרה פסח שכזה לא יחזור שנה הבאה, משתי סיבות. אחת, אני אהיה, ביחד עם מי שהגיע איתי, הבכיר ביותר בגף (וגם סמל, מה שאומר פטור ממטבחים וכנראה אי כניסה להכשרות. סיימתי עם זה!). בנוסף, אני גם אהיה, ככל הנראה, אחראי תורנויות, כך שאני זה שיקבע מי ישאר בפסח (רמז: זה לא יהיה אני). אמרתי לנודניק מהחדר שלי “השנה אתה סוגר פסח ב’, אבל אין לך מה לדאוג. שנה הבאה פסח א'”. בתגובה הוא אמר “שנה הבאה אני לא אהיה פה”. אני סיננתי לעצמי “אמן”. באמת אמן.

מחר אני חוזר לבסיס בידיעה שיש סיכוי אפסי שאני אהיה בבית בליל הסדר, או לפחות בלי נשק ועם שינה ארוכה וסדירה. אם לא יקרה נס (למה חנוכה זה חג של ניסים? הרי אז היה ברור שאני בבית), וכנראה לא יקרה, בפעם הבאה שאני אראה את הבית שלי אנשים כבר יתכוננו למימונה.

ולסיום, סיפור קטן. אתמול נסעתי לנתניה, עיר הנהיגה הנכונה, כדי לקחת את המחשב החדש שההורים שלי קנו לי ליום ההולדת. בפעם הראשונה שעברתי ליד החנות לא היתה שם חניה, אז עשיתי פרסה (אחרי שלושה רמזורים) וחזרתי שוב. הפעם נכנסתי לסמטה לפני החנות ששימשה כמקום חניה. עשיתי שם חניה במקביל כל כך טובה שלא רציתי לצאת ממנה אחר כך. כשהלכתי לחנות לקחת את המחשב, גיליתי חניה ריקה בדיוק מול החנות. אבל בדיוק. חשבתי לשים את המחשב באוטו ולחנות שם רק בשביל העיקרון, אבל בסוף נסעתי הביתה. בדיוק היה הזמן לארוחת הצהריים, ואני הולך להתגעגע לארוחות האלה (כי בשבוע הקרוב אני הולך לאכול רצפות).

יום טוב וחג שמח ושפוי.

שלכם,

nadavs