שמיטה לבודדת העבר

ערב טוב לכולם!


היום, בעזרת ההורים ומי שלימד אותו את הדרשה, אח שלי עלה לתורה. המאורע היה מאוד מרגש וכלל בעיקר שירי הללויה לכל מי שעלה לתורה (בכבוד). אח שלי היה חמישי והקריא את הפרשה שלו. למרות שגם מיקרופון היה מתקשה לקלוט את מה שהוא אמר, העיקר שהרב הגאון שמע. אחריו עלה סבא שלי ולאחר מכן אני. עם קול צרוד מהצינון הקראתי כל מיני ברכות ואחזתי בספר התורה. הרב הקריא קטע מהתורה (שהוא קרא קודם עשר פעמים) ואז נתן ברכה לחייל שהיתה בערך במתכונת הזו: שיתברך, ויצא בשלום ויחזור בשלום. אז הוא הוסיף, בלחישה שרק אני שמעתי: ויהרוג את כל אויבנו ושונאינו ושוב חזר לדבר בקול רם והמשיך לברך את כל המשפחה. האויב הכי גדול שלי במהלך השירות הולך להיות הרס”ר ולא מוחמד מעזה, ולא נראה לי שירשו לי להרוג אותו (או שבכלל יתנו לי נשק בשירות הסדיר). בירידה מהמעמד רציתי להצדיע (אחרי הכל כולנו חיילים בצבא השם והוא בטח קצין, לא?), אבל החלטתי שאת ההצדעות אני אשמור למפקדת המחלקה שיש לה יותר השפעה על החיים שלי בזמן הקרוב.


אחרי עוד כמה עליות לתורה הצצתי בסידור של מי שישב לידי וגיליתי על מה מדברת פרשת השבוע. היא מדברת על חוקי השמיטה, וככזאת היא רלוונטית מאוד השנה. הקטע שראיתי דן בכך שיש לאפשר לעניים, ליתומים, לאלמנות, לגרים ולחיות להיכנס לשדה בשנת שמיטה ולאכול כאוות נפשם ממה שנשאר. במציאות זה כמובן לא מתבצע. הדתיים בעצמם לא יכולים לחיות עם חוקים כאלה (וגם לפני אלפיים שנה לא יכלו. ידעתם שלפי חוקי השמיטה צריך גם לשמוט חובות?), אז הם המציאו מעקפים. מכירת שדות, תקנות מהרבנות ועוד כל מיני שטויות מונעות את ביצוע מצוות השמיטה (זה לא מפריע לי, כי היא ממילא לא צריכה להתקיים במדינה נורמלית). אבל כל הצבועים שכן מקיימים אותה לא מקיימים אותה עד הסוף. לתת לעניים לאכול מהשדה? על טליתם המתה.


מלבד זה, אלוהים הוכיח שאנחנו חלק מהצבא שלו לפי מספר הפעמים שהיינו צריכים לקום כל פעם שקראו איזה קטע, כמו כל פעם שקוראים את הוראות הבטיחות בנשק בכל שיעור נשק. למרות שהיה מיזוג בבית הכנסת (שקרוב לוודאי נדלק על ידי שעון שבת, עוד נסיון לעבוד על אלוהים), הטלית חיממה את הכל והיה קשה לעמוד כל כך הרבה (במיוחד אחרי שעמדתי כל השבוע). לפחות הפרשה היתה קצרה וזה נגמר מהר.


ובמעבר חד, בפלוגת הפטורים התחולל השבוע מהפך. קיבלנו נשק. לצערי, החזרנו אותו רק ביום שישי, ככה שנאלצנו להסתובב עם שלושה קילו על הצוואר כל היום. אנשים כמובן שכחו את העונש על הפקרת נשק ויצאו בלעדיו מהאוהל. התוצאה – הם כמעט נשארו בשבת בבסיס. לשמחתם, הם רק יצאו באחת בעוד כל האחרים יצאו בתשע.


גם מטווחים היו השבוע, ולמדתי מהם לקח חשוב. את המטווחים הבאים אני עושה עם שכפ”צ וקסדה. משום מה איתי במטווחים היו כל האידיוטים שאפשר למצוא. במטווח שדרש רק פגיעה (לא משנה איפה) ובמטווח הלילה היו אנשים שהתחילו להסתובב לכל הכיוונים עם נשק טעון, ואני כמובן הייתי לידם. משום מה הם לא התחילו לירות עד שאני סיימתי, אז נאלצתי לחכות להם ולקוות שאני אשאר בחיים עד שהם יסיימו.


מלבד זה, היו גם מעצורים בנשק לכמה אנשים. למרות השיעור שעשינו בנושא, הם לא הצליחו לעלות עליהם. המפקדות דווקא הצליחו. החכמים האלה ניסו לירות ודיווחו שהנשק שלהם לא יורה. התברר שהגאונים דילגו על פקודה אחת ועברו ישר לפקודת אש. לפני פקודת אש יש כמובן “נצרה לבודדת העבר”. שלהם היתה על נצור. לפחות אנחנו יודעים שהנצרה עובדת. לשמחתי הגדולה, לעומת מטווחים אחרים, אף אחד אצלינו לא שם על אוטומטי. לפחות זה.


מלבד המטווחים, גם שברתי שיא מחלקתי בעונש של שכיבות סמיכה. היתה לנו הרצאה באחד האולמות ונפל לי שם הכובע. מפקדת המחלקה ראתה את זה והחליטה שאני צריך להיענש בחומרה. עד אז העונש הכי חמור היה עשרים ועוד עשרים שכיבות סמיכה, אבל היא החליטה שנשבר לה. אני קיבלתי עשרים ועוד עשרים ועוד עשרים, וכרגע אני מחזיק בשיא. לפי פקודה אסור לה לתת יותר מזה, אבל יש לה דרך לתת אפילו מאה שמונים. לשמחתי, מישהו איתי במחלקה סחב כובע למישהו אחר ואני קיבלתי אותו. ניצלתי ממשפט תשלום ומאלף שכיבות סמיכה ביום.


בשבוע הבא אנחנו נשארים בשבת בבסיס כדי לשמור עליו ולהרגיש איך זה להישאר בשבת. יהיו לנו עוד מטווחים, ובתקווה הפעם אנשים יבינו איך עובד הרעיון של הנצרה. העיקר שכולם יהיו בסדר.


הבלוג בדוק פרוק ונצור. נתראה עוד שבועיים.


יום טוב.


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.