פלוגת הפטורים

לילה טוב לכולם!

אתמול לא כתבתי כלום, אז בוודאי חלקכם חשב שנשארתי לישון באוהל בשבת. האמת פשוטה הרבה יותר: חזרתי אתמול עם יכולת פיזית שכללה בעיקר לגרור את עצמי למיטה. בקושי יכולתי לזוז. אחרי יותר משבע שעות בבקו”ם, כמה שעות של צעקות בלילה של יום חמישי ועוד כמה שעות של איסוף שקי שינה ביום שישי, קצת קשה לזוז.

ביום חמישי בבוקר נסעתי לחיפה ומשם ישר לבקו”ם. באוטובוס גיליתי שלכולם יש פרופיל 64 ומטה, ונשמעו שיחות כמו “איזה לרוץ? אני נופל אחרי מאתיים מטר”. הידיעה שמסביבי יש אנשים שבקושי יכולים לזוז עודדה אותי, כי גם אני לא ספורטאי גדול. בערך בתשע וחצי הגענו לבקו”ם.

לאחר שירדנו מהאוטובוסים ביקשו מאיתנו להסתדר בצורה הצבאית הידועה בשמה “שתי טורים”. אחרי שסיימנו להסתדר ככה, עברנו לסככה והסתדרנו שם בשלשות. מכיוון שאנשים לא בדיוק הבינו את המהות של שלשות, האוטובוס שלנו קיבל כינויים מעניינים כמו “אוטובוס של אידיוטים”. אחרי ניתוק טלפונים כולל ומסירת התיקים עברנו לשרשרת החיול, לא לפני שקיבלנו הרצאה ממי שנראה כמו מייסד הצבא הבריטי.

אחרי ההרצאה הלכנו למסור את פרטי חשבון הבנק ולעמוד בתור של הצילום לתעודת החוגר. במצלמות היתה תקלה, כך שנוצר תור ארוך לפני עמדת הצילום. האחראי שם דאג לסדר בצורה מאוד מיוחדת. הוא צעק לכולם “לכו אחורה! קדימה! נו, קדימה! לכו אחורה!”. אחרי עשר דקות, כשכולם הבינו והסתדרו בטורים, תוקנו המצלמות והתחילו להיכנס. אחרי התמונה עברנו צילום של חלל הפה, טביעות אצבעות וצילום של השיניים ברנטגן.

אחרי שסיימנו לחייך בכוח עברנו שוב אימות נתונים (איפה אתה גר, כמה אחים יש בבית, שמות ההורים) ומשם לעמדת תרומה למאגר מח העצם וחיסונים. אני תרמתי דם ומיד לאחר מכן הלכתי להצטרף למאגר ה-DNA של הצבא. בשביל להצטרף למאגר הזה חותכים את האצבע עם סכין קטנה וחייל נחמד מורח את הדם מהאצבע על שני עיגולים. תוך כדי שהוא עשה את זה התחלתי לראות שחור והרגשתי את התחושה הנהדרת של כמעט עילפון. הודעתי לו שאני מסוחרר והוא הפנה אותי לקולר שהרגיע אותי. לאחר מכן נשכבתי על המיטה בחדר החיסונים כדי להרגע, אבל מסתבר שרגע לפני שמתעלפים גם מזיעים מאוד, וככה הגעתי למחסנת. חברה שלה ראתה שאני קצת לחוץ (בוודאי, כמעט התעלפתי), אז היא החליטה לעודד אותי: “איך אני אוהבת שיורד להם הרבה דם אחרי החיסון”. “אני דווקא יותר אוהבת שנוצרת בליטה”, אמרה השניה. אחרי שני חיסונים יצאתי משם וקיבלתי את תעודת החוגר.

מעמדת החוגר עברנו לקצין המיון, אבל לפני זה לחדר האוכל. ביציאה מחדר האוכל היו כמה אנשים בלי מגש, טעות פטאלית. הם נשלחו חזרה לקחת מגש ולצאת איתו. לעזאזל עם חיסכון במים.

מתישהו הגיע תורי להיפגש עם קצין המיון, ולשמחתי הוא נתן לי מה שביקשתי ואני לא אלך להילחם באף אחד. משם עברתי לאפסנאות, שם גיליתי שלצבא יש באמת שתי מידות: גדול מדי וקטן מדי. אחרי שסיימתי להתלבש יצאתי החוצה, לקחתי את התיק ועליתי לאוטובוס לבסיס הטירונות.

על האוטובוס היתה מריבה בין אחד האנשים שלא ממש אהב את השיבוץ שלו לבין אחד האחראים. הוא לבסוף הצליח במשימה שלו והלך לכלא. שיהיה בהצלחה.

אחרי מקרה הכלא עלו שתי מפקדות ואחת התחילה לצעוק עלינו וללמד אותנו איך משתמשים בשעון ויושבים בצורה לא נוחה באוטובוס. כשהיה זמן לשאלות, השאלה הראשונה היתה “מתי רואים רופא?” ולאחר מכן “למי אני נותן את הטפסים עם הפטורים?”. התברר שהצטרפתי לפלוגת הפטורים, ולכל אחד יש בעיה אחרת. אחרי כמעט שעה של תרגול הקראת זמנים הגענו לבסיס, למדנו שכשעומדים בחית צריך ששתי הצלעות תהינה באותו אורך (הגיאומטריה הצבאית המדהימה) וצריך שיהיה וי בין הרגליים. למדנו גם פעלים חדשים, כמו לפתוח זמן ולתת הקשב. אחרי הרבה שטויות חסרות תועלת בסגנון הזה הלכנו לישון באוהל.

ביום שישי התבקשנו לשלוח נציג אחד החוצה בשבע ורבע. מכיוון שכולם קמו לפני, ניצלנו את הזמן למנוחה. אחד החברים לקבוצה העיר מישהו אחר, וכשהוא התעורר אמרו לו “קום מהר, יש עוד חמש דקות!” (כשבפועל יש עוד יותר מחצי שעה). את המבט על הפנים שלו יהיה קשה מאוד לשכוח.

אתמול כל מה שלמדתי הוא מתי להתנדב (כשצריך להכניס שקי שינה לחדר עם מזגן) ואיך לקשור את השרוכים (מישהו הסביר לי, כי פספסתי את השיעור בגלל שביליתי במזגן). לקראת היציאה קיבלנו הרצאה על טרמפים ונסענו הביתה.

בשבוע הקרוב נעשה כושר (ריצת שני מטר), מטווחים (חוץ מאלה עם הפטור) ושיחה אישית עם המפקדת (שתברר שוב אם יש לי איפה לישון בסופי שבוע). רק עוד ארבעה שבועות לסיום ההצגה המצחיקה הזאת.

יום טוב.

שלכם,

nadavs