40 יורו

ערב טוב לכולם!


לפני שמונה עשר ימים יצאנו אני, שני חברים, ארבעה תיקים ושתי מזוודות לגרמניה. אני כדי לברוח קצת מהארץ, והם כי הזמנתי אותם. רציתי לעזוב את החום, המיליטנטיות הגואה והתקשורת מנפחת השכל. המועמדת היחידה היתה גרמניה, כי היא כוללת טיסה שלא צריך למשכן בשבילה בית ואת היכולת להסתובב בלי רכב צמוד. ומזל שלא לקחנו רכב צמוד.


הדבר הראשון שלמדתי זה לקחת בקר במטוס, ולא עוף. בניגוד לעוף, הבקר נמצא במצב צבירה מוצק ויש לו טעם (לא ברור של מה). העוף לעומתו מתפרק רק מהזזה של האריזה ומתמוסס לתוך החומר שאנשים בטעות מכנים “אורז”. בנחיתה שוב גיליתי כמה אני שונא נחיתות, במיוחד של טייסים שחושבים שלכבות את המנוע מטר מעל האדמה זו נחיתה טובה. אחרי מחיאות הכפיים עשו לנו סיור ברחבי הטרמינל עד שהגענו לשער וירדנו. באותו יום נסענו למלון (אכסניית הנוער של פרנקפורט) במונית, כי זה מה שייעצו לנו. יום אחרי זה כבר הגענו לתחנת הרכבת באוטובוס (שהגיע בזמן).


בתחנת הרכבת למדנו להכיר את מערכת הרכבות של גרמניה שעובדת ממש בדומה לזאת הישראלית (יש להם אפילו רכבות קומותיים כמו בארץ), אבל בהבדל קל: לוח הזמנים של גרמניה מצדיק את שמו כלוח זמנים. על הלוח האלקטרוני הראשי, הלוח האלקטרוני של הרציף ורשימת הרכבות היתה רשומה אותה שעה לרכבת ICE (רכבת אקפרס בין עירונית) לברלין. כמה דקות לפני השעה הזאת הרכבת נכנסה לתחנה, ובשעה הרשומה היא יצאה מהתחנה. הרכבת עצמה מאוד נוחה, עם הרבה מקום לרגלים ומקום לחפצים. הבעיה היחידה היתה אורך הנסיעה שהשתווה כמעט לזה של הטיסה. מישהו קצת הגזים עם האורך של גרמניה.


בברלין גילינו איך עובדת הרכבת התחתית (U-Bahn) ורכבת הפרוורים (S-Bahn). מסתבר שהיא עובדת נהדר. בכל תחנה כתוב עוד כמה זמן הרכבת הבאה תבוא, ובאופן פלאי המספר הזה יחסית מדוייק (לפעמים יש כמה פאשלות, אבל ההבדל בין המתנה של חמש דקות לשש דקות לא מאוד משמעותי). בברלין גם גילינו איך עוברים כביש – בריצה ובלי קשר לאור ברמזור. הנהגים שם יכולים להתאים בקלות לנתניה, ועם רכבות חשמליות, פניה שמאלה כמו בארצות הברית ואינסוף סימונים על הכביש, אני בספק אם הנתנייתים יכולים להתאים לשם.


ביום הראשון בברלין הלכנו לראות סרט, והתבררו לנו שני דברים. אחד, הגרמנים מדובבים את הסרטים שלהם, אז יש רק קולנוע אחד באנגלית בברלין. השני, גרמניה, אחת הכלכלות הגדולות בעולם, חיה בעבר ככל שזה נוגע לסרטים. הסרט “האביר האפל” יוצא שם בעשרים באוגוסט ו-Wall E רק בשמונה עשר בספטמבר. לפחות בסרטים באנגלית אין כתוביות בגרמנית.


אחרי יומיים בברלין נסענו למינכן, נסיעה של שש שעות ברכבת. במינכן ישנו באוהל ענק עם עוד 100 אנשים, רעש והתעוררות כל שעתיים בערך, אבל למדתי משהו חדש – לכבס. יותר מזה, ראיתי מכונת כביסה מדהימה עם שתי פעולות סחיטה – קודם כל סוחטים במחיר של הפעלת המכונה (שניים וחצי יורו!) ואז בסוף גם יש סחיטה של הבגדים עצמם. המייבש כמובן גם מגיע עם פעולת סחיטה (שני יורו) וייבוש כפול – גם מייבש את הכביסה וגם מייבש את מי שמאמין לדף שכתוב עליו שהייבוש לוקח חצי שעה (הוא לוקח שעה).


אי אפשר להיות במינכן בלי להיות באיזור הפארק האולימפי ובאולם BMW שלידו, ואנחנו הרחבנו וגם עשינו סיור במפעל וראינו איך מייצרים מכונית. מסתבר שהתשובה היא עם רובוטים ודבק. העבודה הכי טובה במפעל היא כמובן לבדוק את המכונית בסיום ההרכבה ולראות אם היא עובדת טוב. מעניין איך משיגים את העבודה הזאת.


במינכן למדנו את הלקח הגדול ביותר בכל הטיול. אחרי שראינו בברלין שכל יום אנחנו קונים כרטיס ואף אחד לא בודק אם קנינו (אין מכונה שבודקת כרטיסים לפני העליה לרכבת), החלטנו להפסיק לקנות כרטיסים. זה עבד נהדר עד היום הרביעי במינכן. באותו בוקר נסענו לתחנה המרכזית ברכבת החשמלית, ואז עלתה כרטיסנית וביקשה כרטיס. התברר שהם כן בודקים כרטיסים, ומי שנתפס בלי כרטיס מקבל קנס יפה מאוד של ארבעים יורו. כל נסיונות השכנוע לא עבדו ונאלצנו לשלם את הקנס. מאותו יום קנינו כרטיסים כמו ילדים טובים לכל נסיעה (לנסיעות הארוכות היתה לנו כרטיסייה). הכרטיסנית, אחרי מכה של 120 יורו, ירדה מהרכבת ועברה להתעלל באנשים אחרים.


ממינכן עברנו לגולת הכותרת של הטיול, פארק אירופה. יום לפני זה, ביציאה ממינכן, ביקרנו בפארק המים אלפאמארה (Alpamare). מסתבר שעכשיו בנוסף לפארקי שעשועים, גם לפארקי מים בארץ אין למה ללכת. יש שם בריכת גלים קרה בתוך מבנה חם, בריכות חמות בחוץ (וקר בחוץ), המון מגלשות, בריכת יוד (גילינו שזה יוד אחרי שמבחן הטעימה של המים הראה שאלו לא בדיוק מים) ומתקן שמדמה גלישה. הוא בנוי בצורת גל הפוך (מתחיל מלמעלה, יוצר שקע ועולה שוב למעלה) ומצד אחד שלו מוזרמים מים בעוצמה גדולה מאוד. הרעיון הוא לקחת גלשן, לגלוש איתו נגד הזרם ולא ליפול למים. הנפילה, אגב, כואבת מאוד ולאחריה המים מעיפים את הגולש עד לראש המתקן. הקניות בפארק מתבצעות על ידי מטבע פלסטיק עם חיישן שאיתו משלמים בכל המקומות. לפני היציאה מהפארק מכניסים אותו למכונה והיא כבר מראה את הסכום העצום שצריך לשלם (המחירים שם לא ממש נמוכים). שיטה גאונית לסחוט עוד קצת כסף.


היום לאחר מכן היה כמובן השיא, פארק אירופה. אין הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא נהדר. עלינו פעמיים על הסילבר סטאר, רכבת ההרים שפספסנו לפני חמש שנים (הישיבה מקדימה מייבשת נהדר אחרי שעולים על מתקן מים). הפעם שמתי לב שהפארק נסגר בשבע, אבל זה לא היה קריטי כל כך. התורים לא היו ארוכים (זה היה יום שישי) והמתקנים היו נהדרים. בהחלט צריך לבוא שוב (ושוב). הדבר היחיד שקילקל היה ילד ישראלי בתור לאחת מרכבות ההרים. זה היה ילד מסוג “אבא קנה לי” וישראלי מסוג “בואו נעקוף”. לפחות הנסיעה ברכבת היתה מספיק רועשת כדי שלא נשמע אותו כל הדרך.


אחרי פארק אירופה נסענו לפרייבורג, עיר מאוד נחמדה עם חנות צעצועים שבילינו בה בין חצי שעה לשעה, ובסוף אפילו קניתי לעצמי מכונית שנוסעת על מים (הכוונה מונעת על ידי מים, לא מתפקדת כאניה. וכן, היא עובדת נהדר). אחרי שני לילות נסענו לגינצבורג.


בגינצבורג היינו ביום ראשון, והדבר היחיד לעשות בה היה לנסוע לאולם (Ulm) כדי לאכול ולבדוק אם יש קולנוע באנגלית (אין). יום אחרי גינצבורג ביקרנו בלגולנד.


לגולנד הוא פארק לילדים, אבל הוא בנוי בצורה מאוד ייחודית. מה שהרשים אותי יותר מהכל היה מתקן שבכניסה אליו מקבלים כרטיס מגנטי, מכניסים אותו למחשב, בוחרים איך רוצים שהמתקן יתנהג, מקבלים את הכרטיס חזרה, מכניסים אותו למתקן ולבסוף הוא מתנהג ככה. המתקן הוא בעצם זרוע רובוטית, כמו זאת שמרכיבה מכוניות BMW (מאותה חברה), שעושה מה שמבקשים במחשב. זה מרגיש כמו רכבת הרים ולפעמים אפילו קצת יותר. היה שווה להגיע בשביל המתקן הזה.


אחרי לגולנד ישנו לילה באולם וחזרנו לפרנקפורט, הגירסה הגרמנית לניו יורק. ביום השלישי בפרנקפורט אחד החברים כבר לא יכל להתאפק וחזר לישראל. ליווינו אותו לשם, אבל הכרטיס שלנו היה רק לעיר עצמה ולא לשדה תעופה. חמור מזה, כשחזרנו משדה התעופה התיישבנו במחלקה הראשונה ברכבת (ההבדל בין המחלקה הראשונה לשניה הוא עצום. במחלקה השניה הכיסאות קשים עם ריפוד כחול ובמחלקה הראשונה הריפוד בצבע טורקיז והכיסאות קשים). כשירדנו בתחנה המרכזית של פרנקפורט אחד הנוסעים הזדהה ככרטיסן וביקש כרטיס. נתנו לו את מה שהיה לנו, אבל זה לא התאים. הוא שאל אם אנחנו תיירים ונוסעים פעם ראשונה ברכבת, וישר אמרתי כן. הוא ביקש דרכונים, כהוכחה ונתתי לו את הדרכון הישראלי. למזלנו, בגלל שביציאה מהארץ עשיתי דרכון ביומטרי (עם כף היד) ובכניסה לגרמניה השתמשתי בדרכון הגרמני, לא היתה שום חותמת עם תאריך הכניסה לגרמניה והמקרה נגמר עם תוספת סמלית של 3.60 יורו למחיר הכרטיס במקום ארבעים יורו.


בפרנקפורט הסתובבנו פחות או יותר חמישה ימים באותו מקום (רחוב צייל, איזור הבורסה, הקולנוע באנגלית ומסעדת סאבוואי שאכלנו בה) ואתמול חזרנו לארץ. לצ’ק אין הגענו שעה לפני הטיסה (לפני זה שיחקנו שעתיים ביליארד במלון וקנינו כרטיס לשדה התעופה), הטיסה יצאה באיחור, המזוודות יצאו בארץ עוד יותר באיחור ובסך הכל יצאנו משדה התעופה בתשע וחצי במקום שבע וחצי, מזיעים מהלחות (שבגרמניה תורגמה לגשם וברקים).


בחופשה הבאה בלוס אנג’לס הבנויה (רק שלא יסגרו את מג’יק מאונטיין).


יום טוב.


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 2 ל40 יורו

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.