I Did It Their Way

ערב טוב לכולם!


ביום ראשון, האחד בספטמבר 1996, נכנסתי לכיתה א’ בבית הספר היסודי שלי. המורה הציגה את עצמה והתחילה לשיר. כבר אז למדתי את הטריק הכי חשוב בבית הספר – לא לעשות את השיעורים בבית, אלא לעשות אותם בכיתה בזמן השיעור. מדהים מה אפשר ללמוד בגיל כל כך צעיר.


ביום שני, האחד בספטמבר 1997, נכנסתי לאותה כיתה, הפעם לכיתה ב’. בכיתה הזאת למדתי שיעור חשוב נוסף – איך להתחמק מעונש. אני ומי שישב לידי דיברנו בכיתה וקיבלנו את העונש הנורא ביותר שהמורה יכלה לתת לנו – לעמוד בכיתה השניה. אני נבחרתי להיות ראשון. מאימת העונש עמדתי בין שתי הכיתות עד שהמורה קראה לי לחזור. אמרתי למי שישב לידי שיעמוד איפה שאני עמדתי. לרוע מזלו, המורה יצאה לבדוק מה שלומו והוא נשלח לעוד עשר דקות בגלות.


ביום שלישי, האחד בספטמבר 1998, וביום רביעי, האחד בספטמבר 1999, התחלתי את כיתות ג’ ו-ד’. שתיהן עם המחנכת של “הכיתה ליד”, שתיהן באותה כיתת אם כמו שתי הכיתות הראשונות. בשנים האלה אמא שלי תרגלה המון את החתימה שלה. כמעט לא עבר שבוע שבו אמא שלי לא היתה צריכה לחתום לפחות פעם אחת ביומן שלי. פעם אחת לא עשיתי שיעורים, פעם אחרת לא הבאתי ציוד. לקראת סוף השנה כבר נמאס למורים מכל העניין והתבקשנו לכתוב את ההערות שלנו בעצמנו (“תכתוב: ‘נדב לא הכין שיעורים. חתימה:'”). בכיתה ד’ גם קיבלתי נכשל בתעודה. נכשלתי באומנות. בהבאת ציוד.


ביום שישי, האחד בספטמבר 2000, התחלתי את כיתה ה’ עם שינוי אווירה מרענן: לוקרים. מול הכיתה (שהיתה סוף סוף במקום שונה) עמדו לוקרים ואחד מהם היה שלי, עם הקומבינציה 22-0-36 (כן, אני זוכר את זה). כיתה ה’ היתה הכיתה שבה הכי נהנתי בבית הספר היסודי, למרות שיומיים לפני טקס יום הזכרון התעלפתי ופתחתי את הסנטר.


ביום ראשון, השני בספטמבר 2001, פתחתי את השיעור הראשון של כיתה ו’ עם איחור. השנה הזאת היתה הנוראית מבין שש שנותי בבית הספר היסודי, עם “מחנכת” בשם חגית ששנאה אותי, ההבנה המצערת שאנשים לא יודעים אחוזים והגילוי שבית הספר קמצן באופן קיצוני. המורה הזאת גם ערכה את יום ההורים עם אמא שלי בחוץ, על ספסל בחצר בית הספר, והודיעה לה רשמית שלא הכנתי עבודה על מלחמת ששת הימים. מאוחר יותר גם קיבלתי נזיפה (יותר נכון צעקות) על טעות איומה שגרמה לי לקבל 99 במבחן במתמטיקה. בסוף אותה שנת לימודים התקיים מופע הסיום, מופע שכנראה בשבילו נשמר כל התקציב. ה”מחנכת” הביעה את שנאתה באופן סופי באותה שנה עם חיוך מאולץ כשלחצתי לה את היד.


ביום ראשון, האחד בספטמבר 2002, התחילו השנתיים הנוראיות ביותר שעברתי במערכת החינוך, וראשיתן בכיתה ז’. הגעתי לבית ספר חדש וגיליתי שבניגוד לקודם, המורים שם ממש אידיוטים. שוב קיבלתי “מחנכת” עם מנת משכל של אבוקדו, וכדי שיהיה ממש כיף הייתי בכיתה הכי מופרעת. ניצלתי בזכות התחמקותי ממכות והעזרה שנתתי לאידיוטים בכיתה עם מתמטיקה. היינו פחות משלושים בכיתה, אבל המורים שנאו אותנו שנאה עזה. מקשרת השכבה והיועצת ביקרו בכיתה לפחות פעם בשבוע והשנה הזאת נמתחה כמו מסטיק עם מקצועות מיותרים כמו חלו”ם (חלימה, לינה ומנוחה).


ביום שני, האחד בספטמבר 2003, נפתח רשמית האסון שנקרא כיתה ח’. כל האידיוטים כבר מוכרים, המורה הגיעה עם הגישה הלוחמנית כבר מתחילת השנה ובכל שיעור חינוך הובהר לנו שאנחנו נמרים מנייר. עונת השקרים גם נפתחה עם הוצאתם של ימי שישי מהמערכת. אמרו לנו ששעות האפס מחליפות את השעתיים ביום שישי, אבל על העובדה שלכיתות ז’ אין שעות אפס והם לא לומדים בימי שישי לא ענו לנו. שעת האפס נמשכת בבית הכלא הזה עד היום, למרות שהיא לא חוקית. המורים וההנהלה בתגובה: “פחחח”. בכיתה ח’ גם הברזתי מבית הספר על ידי שיטת “איחור ההסעה”. פשוט הלכתי אליה מאוד מאוד לאט, והיא כבר נסעה לבד. אחר כך כבר מיסדתי את השיטה הזאת וקיבלתי עוד כמה ימי חסד מההורים שלי שהיו סימפתיים לסבל שלי. בית הספר הזה, דרך אגב, התפתח מאז מאוד כבית כלא. התקינו בו שער חשמלי ואי אפשר לצאת ממנו ללא אישור מוועדת השחרורים.


במרץ אותה שנה נודע לי על הטיסה לארצות הברית, וביום חמישי, השבעה עשר ביוני 2004, סיימתי את כיתה ח’ עם התחושה שהשנה נמשכה המון זמן (בניגוד לתחושה מדי סוף שנה שהזמן עבר מהר), הפעם היחידה שהרגשתי את זה בסוף שנת לימודים. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי.


ביום שלישי, השבעה בספטמבר 2004, התחלתי את כיתה ט’ בתיכון האמריקאי שלמדתי בו. לא היכרתי אף אחד, האנגלית המדוברת שלי היתה זוועתית, אבל הלכתי. במשך שנה למדתי מקצועות כמו בישול והרמת משקולות וגיליתי שאני יכול לרוץ מייל שלם בלי לעצור. באותה שנה גם פתחתי את הבלוג והתחלתי לתאר מה אני עובר בארצות הברית.


ביום חמישי, העשרים וחמישה באוגוסט 2005, התחלתי את כיתה י’, הפעם הרבה יותר בטוח. הכרתי את בית הספר, הכרתי את מערכת השעות ויכולתי לתכנן מראש את ההליכה בין הכיתות. באותה שנה למדתי ספרדית, מקצוע שבהתחלה נראה מפחיד ביותר אבל בסוף היה אחד האהובים עלי. הכל תלוי במורה. את השנה הזאת סיימתי ביוני וסיכמתי שנתיים של בית ספר אמריקאי. מספר התלונות בסגנון “אני לא רוצה ללכת”: אפס.


ביום ראשון, השלושה בספטמבר 2006, התחלתי את כיתה י”א בבית ספר חדש (כי ידעתי שלקודם, איפה שהייתי בכיתות ז’ ו-ח’, אני לא חוזר). די מהר היו לי חברים, גיליתי שהסיכוי להידקר בחצר בית הספר הוא אפסי והסיכוי להתפוצץ מנפץ התאפס גם הוא (בניגוד לבית הספר מכיתות ז’ ו-ח’, שם הסיכון היה הרבה יותר גדול). זו היתה השנה הראשונה שבה לא הייתי חייב ללכת לבית הספר, והמחשבות על פרישה המשיכו לאורך כל השנה. נמאס לי מהמבחנים, מהמורים שרק מכוונים לבגרויות ומהשקרים שהיו גם שם. בסופו של דבר עשיתי את הבגרויות והצלחתי בחלקן לא רע.


ביום ראשון, השניים בספטמבר 2007, התחלתי את השנה האחרונה שלי במערכת החינוך, כיתה י”ב. התחושות המעצבנות והמחשבות על פרישה לא השתנו, אבל התירוץ של כולם להישארותי כן נשאר: “אין לך עוד הרבה זמן. אתה כבר ממש בסוף!”. בשנה הזאת גם גיליתי שבאמת אפשר לחיות טוב בלי תעודת בגרות (מישהו אמר עסקים באינטרנט?) אבל בכל זאת נשארתי, עשיתי את הבגרויות והשלמתי את כל מה שהיה חסר לי מכיתה י’.


כך עברו להן שתיים עשרה שנים של שטיפת מוח, של הכנה מצויינת למטחנה הבאה בחיים – הצבא. לימדו אותי ש”ככה זה” זו תשובה טובה ו”כי ככה הם רוצים” זו תשובה אפילו יותר טובה. למדו אותי לפחד מהלא נודע, מ”הם”, כותבי ובודקי הבגרויות. אני כבר יודע מה הם אוהבים ומה לא מרוב הכנה. לימדו אותי שלחשוב בעצמי זה רע ונענשים על זה. לימדו אותי לעשות רק מה שאומרים לי, בלי לערער ובלי לשאול למה. הכינו אותי מצויין לאזרחות – ככה אמרו בכנסת וככה תעשה, אז מה אם חוסמים לך את האינטרנט. זה לטובת הילדים. במשך שתיים עשרה שנה קטלגו אותי בכל מיני קטגוריות לפי מספרים שמופיעים במחשב ומוקפים בעיגול. ואני? לא פרשתי, המשכתי כל הדרך, אבל התלוננתי לכל אורכה. עשיתי את זה בדרך שלי, אבל בסופו של דבר בשלהם.


ולסיום נושא בית הספר, בטור של יאיר לפיד כתוב היום על הילדים של היום, שיודעים שבן גוריון הוא שדה תעופה ולא יודעים מי כתב את התקווה. הוא כתב על כך שהיום אנחנו מוצפים בכל כך הרבה מידע שאנחנו צריכים ללמוד לסנן אותו, לא לקבל אותו. שאנחנו לומדים מה שמעניין אותנו. ברגע שמערכת החינוך תבין את זה ותתחיל ללמד חיפוש באינטרנט במקום קלאסיקות הגונות כמו אנטיגונה, אולי יפסיקו התלונות כלפיה. אולי.


יום טוב.


שלכם, סיימתי את בית הספר באופן סופי,


nadavs

20 מחשבות על “I Did It Their Way”

    1. תודה רבה!
      ההבדל העיקרי בין החיים עצמם לבית הספר הוא התועלת שאתה מפיק מהעניין. בשניהם אתה מקבל נייר עם מספרים, אבל עם תעודת בגרות לא הולכים למכולת.
      nadavs

  1. נדבוש,
    אחד הפוסטים יותר מושקעים שלך, ללא ספק.
    אני איית, הייתי שמחה אם היינו מבלים יחדיו בארה"ב (חרוז?) עד גיל 16 בערך ואז ביחד בבצפר שסיימתי לא מזמן. זה היה הרבה יור מועיל ממערכת החינוך הרגילה הזאת.
    כמעט הכל בבצפר שזה עתה סיימתי היה נהדר, עד שהגיעו כל מיני חוקים וטופסי הבגרויות (=ההתערבות של מערכת החינוך) וניסו לשבש לנו הכל ללא הצלחה.
    נחמד.

    1. תודה רבה.
      הבגרויות אצלינו היו יותר בכיוון של שחרור. במשך שנה שלמה הן היו נוכחות והרסו לנו את החשיבה, ובסוף השתחררנו מהן לתמיד.
      nadavs

  2. מזל טוב להפיכתך לנקניקייה כשרה (לחיים בישראל). כדאי שתציץ בסרט "החומה",אם לא ירדת לסוף דעתי המשובשת מהחום. ולעניין אנטיגונה האומללה: המילה שכתבת :"במקום", היא חלק מחוסר סבלנות שנוצרה אצלך לאחר ריצוי העונש הממושך. שום דבר לא צריך להיות במקום משהו אחר. אפשר "בנוסף", "גם וגם", בחר את הנוסח הנכון. מי שהוא תאב ידע וסקרן , לא צריך לוותר ולבטל דבר בעבור דבר אחר. המוח שלנו מחורר דיו לספוג הרבה דברים במקביל. אגב, ליאיר לפיד אין בכלל תעודת בגרות,וזה ראייה למה שכתבתי לעיל.
    שיהיה בהצלחה במטחנה השנייה. שם הנקניקייה תעובד מחדש לקבב…

    1. בטח שצריך משהו במקום משהו אחר, או שאפשר פשוט להשאיר את התלמידים בבית הספר עד שבע בערב (וככה בית הספר יהיה הבייביסיטר הכי זול בעולם). אולי לא צריך להוציא את אנטיגונה (שגם ככה מתה) מתוכנית הלימודים, אבל אי אפשר להשאיר אותה, את ראש החזיר על המקל באי הבודד, את כיווץ הדיפטונג ואת התמורות בחיי היהודים באלסקה בזמן שלטון האסקימוסים באותה תוכנית לימודים שכוללת גם תכנים שמתאימים למאה ה-21 ולעידן המידע. אין זמן.
       
      אם מורה לספרות שמוערך מספיק על ידי התלמידים שלו ימליץ לקרוא את אנטיגונה, גם אם תלו אותה מחוץ לתוכנית הלימודים, אני בטוח שיהיו כמה שיקראו ויהנו מהעניין. התלמידים רוצים ללמוד, אבל לא נותנים להם.
       
      אני עדיין לא כשר לגמרי לחיים בישראל, כי עדיין לא הפכתי לקבב, וכידוע, אנשי הנקנקיות נחשבים לאזרחים סוג ב’ פה.
      nadavs

  3. לפי מה שאתה אומר גם מוצרט לא רלוונטי למאה ה21. מה שנכתב בזמן ובמקום בהם הומצאו הדמוקרטיה והתרבות בכלל, חשוב לא פחות בעיניי מתורת הקוונטים. הדבר הזה שנקרא"תרבות", שכולל יצירות אמנות בכל השטחים הוא סיבה מספיק טובה בשביל לאהוב קצת את החיים. הרבה יותר מפיצוח האטום. אני מסכימה שכיווצי דיפתונג יכולים לחכות בתור, אבל יש מה ללמוד מראש על חזיר. אם תסתכל על החברה סביבך, תראה ש הרבה הבריזו מהשיעור הזה…

    1. מוצרט בהחלט רלוונטי למאה ה-21, אבל לא לתיכון של המאה ה-21. שם צריך ללמד כישורים שיעזרו בחיים, וההיסטוריה והיצירות של מוצרט הן לא כאלה.
      בהחלט יש מקום להכניס את מוצרט בשיעורי מוזיקה בבתי ספר יסודיים ואין ספק שהוא צריך להילמד באוניברסיטה בשיעורים המתאימים.
      אין שום דבר רע בקצת (או הרבה) תרבות. יש בעיה כשזה בא על חשבון דברים אחרים, יותר קריטיים לאותו רגע.
      nadavs

  4. כמובן שהתכוונתי לראש של חזיר על מקל… אבל אני משערת שהמסר הובן.

  5. לפני שאתם מתלהבים מעצמכם יותר מדי, דעו לכם שרוב ה כישורים בחיים נרכשים בבית. תפקיד בית הספר הוא בעיקר להביא אליכם אינפורמציה שאין סיכוי שתחפשו בעצמכם. אם הורים בבית מניחים לילד המתוקי שלהם לרבוץ כל היום מול הטלוויזיה/מחשב , רצים ונותנים לילדון בן ה18 שלהם כל מה שהוא ממצמץ עליו, או נותנים לו לשרוץ עד גיל 27 בבית ההורים תוך שהוא מקבל שירותי כביסה, אוכל וכו’- אלו הכישורים שהוא יגדל אתם : טמטום,פינוק, חוסר מיומנות בכל דבר בחיים, חוסר ידע ויכולת לעמוד מול רשויות, חוסר בגרות בכלל ועוד כישורים ממין זה. ובינתיים הוא יכול לפתור כל בעיה מתמטית מסובכת ולזמזם את הטבלה המחזורית בתוך כדי שינה.

    1. בגלל שתפקיד בית הספר הוא לחשוף לאינפורמציה שאנשים לא יקבלו בבית, הוא צריך גם ללמד שימוש נכון במערכת הכלכלית והבנקאית (יש הורים שרואים פלוס שקל בחשבון וישר מוציאים 10,000 שקלים על חגיגות), נהיגה נכונה (לא הכנה לתיאוריה, אלא מצבים נדירים שכדאי לשים לב אליהם, כי הם קורים), שימוש נכון באינטרנט (ויקיפדיה זה לא שימוש נכון, למרות שזה כלי נהדר), התנהלות מול רשויות ועוד כמה כישורים שכדאי שיהיו לכל אדם במאה ה-21. על כל אלה, מיותר לציין, אסור לעשות מבחנים ארציים, בטח שלא בגרויות. אם אפשר לא לתת ציון, מה טוב.
      את הזמן שנשאר (ונשאר הרבה, השיעורים האלה לא צריכים יותר משיעור או שניים בשבוע) אפשר לנצל למתמטיקה, ספרות, שיעורי בחירה, אזרחות, ספורט וכל מה שיש טעם שאנשים ילמדו.
      אם ההורים נותנים לילד הכל, זו בעיה שלהם ושלו. הרוב השפוי בארץ ידע כבר להבחין בזה כשהוא יראה אותם בוכים בטלוויזיה על המינוס והבנק שדפק אותם.
      nadavs

  6. נדמה לי ש מתקיימים היום שיעורי מחשב/שימוש באינטרנט בבית הספר היסודי, ושיעורי תיאוריה ונהיגה זהירה עומדים להיכנס למערכת השעות. בת דודה שלך עשתה תיאוריה דרך בית הספר. (ואפילו עברה במכה ראשונה- מה שהפך להיות כעת חלום רטוב). בעניין כישורי כלכלה-אני עדיין טוענת שאלו דברים שנלמדים בבית. מה שילד רואה בבית- זה מה שיפנים. אם אמא מעוטרת ציפורניים מגהצת כרטיסי אשראי בלי חשבון בעת מסע כומתה בקניון בליווי הבת הקטנה שלה- זה מה שהקטנה תעשה בעתיד. אם זוג הורים אינפנטילים לא מתחשבים במצבם וקונים פלזמה בגודל מגרש טניס- בנוסף לפלייסטיישן של הילדים, ואחר כך אין להם כסף לממן חוג אינטיליגנטי לאותם ילדים- מה לומדים הילדים? עד גיל 6 ילד מפנים דברים שאין לך מושג אפילו לאן הוא יקח את זה. לעתים בית ספר זה מאוחר מדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חזרה למעלה