כמעט שישים

צהריים טובים לכולם!

עוד שלושה ימים תחגוג ישראל את שישים שנות קיומה. הפעם גידמאק לא מבטיח מסיבת הפתעה, אבל סאבלימינל לא מפסיק לדבר ברדיו על שלוש מסיבות ענקיות. האמת, ההישג בהחלט מרשים. עם כל הצרות כאן מסביב, להחזיק מעמד שישים שנה ולהיות המדינה הכי משפיעה באיזור (והכי שנואה בעולם) זה בהחלט הישג מדהים.

עם זאת, אם מנהיגי המדינה רוצים גם לחגוג את יום העצמאות השבעים, יש כמה דברים שכדאי להם לעשות. זה בטוח יגדיל את הסיכויים שנגיע לחגיגות האלה:

1) לנתק דת ומדינה. יאיר לפיד כתב ביום שישי על פחדים של אנשים, ואחד מהם הוא ש-61 חברי כנסת ערבים מרימים את היד ושולחים אותנו לגולה. למען האמת, יש איום גדול הרבה יותר: 61 חברי כנסת חרדים מרימים את היד ואוסרים נסיעה בשבת, אכילת חמץ בפסח ולבישת בגדים לא צנועים. האיום הזה הרבה יותר גדול מהאיום הערבי כרגע, ועם 13 חברי כנסת לש”ס וחוקים מטופשים כמו חוק הצנזורה המתקרב (הנה וידאו בנושא), לא רחוק היום שבו עסקי השטריימל יהיו העסקים החוקיים היחידים בארץ (מלבד מתן שוחד ודחיפת מעטפות עם דולרים לכיסים, שהם עסקים ידועים אצל החרדים).

2) להפעיל את מערכת החינוך. שני מליון תלמידים כל שנה עוברים דרך מערכת החינוך הישראלית. כל שנה מסיימים אותה קצת יותר ממאה חמישים אלף תלמידים, וכל מה שהם יודעים זה לחשב אורכי צלעות במשולש ישר זווית ושישראל היא מדינה חופשית. חופשית ממה? מחשיבה. במשך שתיים עשרה שנים מדכאים כל חשיבה יצירתית אצל התלמידים ואז שולחים אותם לצבא, שם אוסרים עליהם בכוח לחשוב. כולם מתפארים בהישגי ההיי טק המקומי, אבל שוכחים שמדובר בבוגרי מערכת החינוך לפני ימי החושך שלה. אל תתפלאו אם עד חגיגות השבעים שטף הטכנולוגיה הזה ייעצר מעט.

3) תחבורה ציבורית, כל השבוע. מצב התחבורה הציבורית בארץ כיום הוא בין זוועה לקטסטרופה. בשישים השנים האלה הצליחו ליצור כאן מערכת תחבורה ציבורית שמפרסמת את לוח הזמנים בהם האוטובוס לא יגיע וגם הרכבת לא. מחוץ לערים הגדולות המצב קרוב הרבה יותר לקטסטרופה. כדי להגיע לנתניה אני צריך לחכות שעה לאוטובוס, ולא מדובר בקו ריק. כדי להגיע לתל אביב, נסיעה של ארבעים דקות בלי פקקים, אני צריך לחכות כמעט שעה לאוטובוס, בין חצי שעה לשעה לחכות לרכבת ועוד לספוג את האיחורים של שניהם. אפשר במקום הבלאגן הזה לבנות רכבת קלה שתיסע על כבישים ראשיים (מישהו אמר כביש ארבע, כביש חמש, כביש מספר אחת?), וכן, להפעיל אותה בשבת. בפולין וככל הנראה בכל אירופה התחבורה הציבורית עובדת כל השבוע, ולא נראה לי שזה גורם לבעיות.

4) תחבורה, באופן כללי. רק אתמול פורסם בגלובס שמוסיפים נתיב למחלף מורשה, נתיב שיכול לחסוך הרבה מאוד פקקים בבוקר. לא פתחו אותו עד עכשיו בעיקר בגלל שיקולי אגו. אם לא מפתחים את התחבורה הציבורית, לפחות הגיע הזמן לעבוד על הכבישים. כמובן שתחבורה ציבורית תועיל הרבה יותר אם אנחנו לא רוצים שכל הארץ תהיה מכוסה באספלט, אבל “השר שקידם את התחבורה הציבורית” לא נשמע כמו תואר מעניין.

5) לשנות את מערכת לימוד הנהיגה. כן, גם זה קשור לתחבורה. את מערכת לימוד הנהיגה והדרך שבה מלמדים לא שינו כבר, הפתעה, שישים שנה. את התוצאות אנחנו רואים כל יום ושבוע, כמו השבוע שעבר עם תשעה הרוגים וסופי השבוע הקטלניים. הגיע הזמן שילמדו את הנהגים החדשים לנהוג ולהיות אדיבים ולא רק לעצור בתמרור עצור כי הטסטר מחפש את זה.

6) לנקות את הפוליטיקה. זה לא ייתכן שתנאי קבלה למפלגה גדולה יהיה תיק פלילי שמן במשטרה וחמש חקירות בו זמנית. זה נכון שהוספת תנאי קבלה לחברי כנסת פוגעת בכמה זכויות, אבל חברי הכנסת האלה פוגעים גם הם בזכויות שלנו.

7) להכניס מקצוענים לממשלה. זה לא ייתכן שאדם שמבין בשביתות יהיה שר ביטחון ואדם שמבין בסיכולים ממוקדים יהיה שר תחבורה. שר התחבורה צריך להיות מקצוען בדיוק כמו ששר האוצר צריך להיות כלכלן (ולא גנב של מליונים). הם לא צריכים להיות פוליטיקאים. זה יכול לעזור להם להיות מנותקים מלחצים של מפלגות סחטניות.

8) לעשות שלום. כן, אני יודע ששלום היא מילה גסה בימינו, וכל מי שמנסה לעשות שלום מיד מואשם בשנאת ישראל, אבל המצב כיום לא בדיוק תורם לישראל באופן אישי ולדעת הקהל העולמית. במקום לנסות לאיים על כל המדינות השכנות עם האיום “יש לנו את הצבא הכי חזק, היכנעו לנו”, אפשר לנסות ללכת בדרך אחרת, עם כוח אחר (הרי הערבים מבינים רק כוח, לא?) – כלכלה. אפשר להגיד “יש לנו את הכלכלה עם הצמיחה הכי גדולה במערב, רוצים גם?”. זה יכול לעבוד. חברה מצרית התחילה לספק גז טבעי לישראל לפני כמה ימים. למה שעסקאות דומות לא יצליחו עם ירדן, סוריה ולבנון?

יום טוב וחג עצמאות שמח.

שלכם,

nadavs