שמונים

ערב טוב לכולם!

היום, אחרי שבעה חודשים, עזבתי את העבודה לעולם שכולו חופש בשבת. הסיבות מגוונות: החל מהעובדים, העבירות על חוקי העבודה והמדיניות של “דפוק את הלקוח” ועד ללקוחות עצמם שמגיעים דפוקים מהבית. אני מתמקד עכשיו יותר בעסקי האינטרנט, איפה שלא צריך לעבוד עם ישראלים או עם אנשים מהסוג הבא:

אישה אחת הגיעה לבית הקפה שנמצא במקום שעבדתי בו ונתנה לבנות שלה גירים. הבנות לקחו כלי של סוכר, רוקנו אותו, שמו בו את הגירים והתחילו לצייר על משטח העץ שנמצא בחוץ. האחראית הגיעה לשם בתדהמה וביקשה מהבנות להפסיק. הן טענו ש”אמא מרשה לנו”. “ואיפה אמא?”, “שם, היא נמצאת שם”. האמא, לפי התיאור, נראתה כאחת שבדיוק סיימה לקחת את מנת הסם היומית שלה. היא טענה ש”זו גינה ומותר לבנות לעשות ככה”. “אבל זה מקום פרטי”. “אז מה, עכשיו זה הרבה יותר יפה מהמשטח המכוער שלכם”. המקרה הזה הוכיח סופית שיש אנשים שלא יכולים לקבל אירוע מוחי.

ובנושא אחר: לפני כמה ימים בדקתי את תוצאות בחינות הבגרות לאחר שנודע לי שהן פורסמו. התוצאות, של הזוועה הגדולה ושל הזוועה הקטנה (העתקת סיכומים א’ והבעה, לא ברור איזה מקצוע הוא הזוועה הגדולה ואיזה הקטנה), זהות לחלוטין. שמונים. בהבעה, למען האמת, לא ציפיתי להרבה יותר. בשינון סיכומים דווקא הופתעתי. להזכירכם, בשנה שעברה, שלמדתי עם מורה במשך תשעה חודשים, קיבלתי ציון שמתחיל בספרה שש. לבגרות החורף הזו למדתי במשך שבועיים, לבד, מספר. שיפור של יותר מעשר נקודות. תחשבו לבד מה זה אומר על מערכת החינוך המופלאה שלנו.

היום סוף סוף נגמר העינוי האביבי השנתי. הלחם נמכר חזרה למדינת ישראל והפוביה הגדולה מחיטה נעלמת. לפני שבוע, כדי לחגוג את תחילת העינוי, היינו בליל הסדר בצד המסורתי של המשפחה. לפי המסורת, סיימנו את הסדר והאוכל לפני עשר בלילה. אחר כך כמובן היתה עוגת מצות (זה לא כשר, כי מרטיבים את המצה) ודיבורים עד חצות. מלבד תקרית עם יין אדום וחומר ניקוי אקולוגי (מים?) לא היה שום דבר מיוחד. סדר רגיל לחלוטין.

ולסיום, כחלק מהפיכתי לאידיוט של מערכת החינוך (או בשביל להוציא תעודת בגרות, תלוי איך אתם מגדירים את זה) קיבלתי שיעור ראשון בלשון עברית, מקצוע שהתברר כחסר פואנטה, אבל לא באופן קיצוני כמו היסטוריה או חביבת הקהל, ספרות. לשמחתי ניתוח משפטים אני יודע משיעורי האנגלית מארצות הברית, והחלק של הפועל לא התגלה כנורא במיוחד: יש שבעה בניינים (שבהם השווא הולך לנוח) ולכל בניין בין שלוש לחמש דירות עם אותיות. בגלל המחסור בדירות ומשבר הנדל”ן העולמי חולקו הדירות לגזרות עם שמות מטופשים כמו נל”י ונפי”ו. בסופו של דבר כל הפעלים האלה נקראים בשם נשוא שנושא משא שנקרא מושא (התיאור של המשפט הקודם מכיל יותר מדי מילות לוואי). אני מקווה שעכשיו הרעיון ברור (ולידע כללי, אני מעדיף את השווא נא, תודה).

יום טוב.

שלכם,

nadavs