מעבדות לעבדות

צהריים טובים לכולם!

בשעה זו ובשעות הקרובות יצאו מליוני ישראלים לכבישים על מנת לעמוד בהם ולהקשיב לרדיו. המטרה בהאזנה לרדיו היא לא באמת כדי להקשיב לשירים, אלא כדי לשמוע איפה הפקקים, להגיד “יש! אמרו את הפקק שלנו!” ואחר כך “רגע, אמרו שאין פקק בכביש 385, בואו ניסע ממנו”. חמש דקות אחר כך כביש 385 מתמלא עד אפס מקום ומאריך את הקראת הפקקים לעשר דקות.

פסח הוא לא באמת חג של יציאה לחירות. הוא חג של עבדות. עבדות למסורת מציקה, פקקים של חמש שעות לכל כיוון וחוקים דתיים חסרי כל הגיון. עבדות לסיפור מאוד נחמד שכתב אנורקס (מי יכול לחכות את כל הזמן הזה עד האוכל?) ואכילת אריחי רצפה. וכמובן, אין עבדות ללא פחד. פחד מלחם. לא סתם פחד, פוביה.

בשבוע הקרוב, כדי לעורר מהומה בירושלים, כל מה שיש לעשות זה לזרוק פיתות מהשמים. מכיוון שאסור גם לחשוב על חמץ, מיד יהפכו כולם לחוטאים גדולים והנאת חג הפסח תיהרס להם. אז מה אם בשביל החג אנשים מענים את עצמם בשביל לנקות את הבית, לבשל לחמישים איש, לחפש פירורי לחם עם נר ולשרוף גני ילדים (כן, גננת אחת הצליחה לשרוף את הגן במהלך ביעור חמץ. ללא ספק המקום נקי). העיקר ההנאה מהחג. איזו הנאה? לא ידוע, אבל בטח יש. הרי כתוב בתורה.

החירות תגיע כשאנשים יבינו שאין מה לפחד מלחם, והעובדה שאנשים לא השתמשו בקמח תופח לפני 4000 שנה לא אומרת שגם השנה אנחנו צריכים לאכול סיבית. זה בסדר אם רוצים לשמור על מסורת ולא לאכול חמץ בפסח, אבל אין צורך להיות אובססיביים. יש אנשים שלא מתקלחים בפסח מחשש שבמים יש פירור לחם שזרקו אנשים למים או עף מהחלון של מאפייה בסוריה (חבל רק שהם באים לנחלים והפארקים הלאומיים עם חמישים שכבות בגדים עליהם, זה לא עוזר לריח). האובססיה הזו לגבי החג מוציאה אנשים משלוותם, ובטח שלא עוזרת להשתחרר מהעבדות.
לפחות דבר טוב אחד מביא איתו חג הפסח: עוגת מצות. חבל שמוכרים את הדיקטים האלה רק חודש בשנה.

ובנימה אופטימית זו, חג שמח לכולם.

שלכם,

nadavs