המדריך לקופאי הישראלי

ערב טוב לכולם!

גם היום, מדי שבת, הייתי בטיול בתוך הדמיון המופרע של הצרכן הישראלי המצוי. מסתבר שכבר ממש ניתן לסווג את הנודניקים לפי סוגים, ומשבוע הבא אני אתחיל לעשות סטטיסטיקה קצת יותר נורמלית (על חשבונית) כדי לספור אידיוטים, קמצנים, מבקשי הנחה כרוניים, קקטוסאים, חסרי עודף, ממש ממש אידיוטים ונורמלים.

האידיוט הוא קבוצה צרכנית המצויה בשפע בארץ, ומטרתו העיקרית היא להציק לעובדים בשאלות פילוסופיות חשובות כמו “איך לחתוך את נייר העטיפה?” או לשגע אותם עם הבחירה את מי לחייב על העשרה שקלים של הקקטוסים. לעיתים מקבלים את שני המינים של האידיוט, ואז מתקבלת שיחה מאוד מעניינת הנשמעת כך:
אידיוט: קח, הנה הכרטיס שלי.
אידיוטית: לא, קח את שלי.
אידיוט: אל תקשיב לה, קח את שלי.
השיחה הזו נמשכת לרוב דקה או שתיים עד שאחד מנצח או שאני פשוט בוחר את הכרטיס של מי שיש לו סיכוי רב יותר להכניס לי מכות במקרה של סירוב (לרוב זו האישה). לפעמים הם מתפשרים על חלוקה של התשלום בין המוצרים, ואז מתחילים לריב על מי חייב למי כמה ולמה.

הקמצנים הם אנשים שלא מוכנים לקנות אלא אם מורידים להם סכום מהחשבון ומחייבים אותו בנקודות (שאותן הם כמובן צברו בהרבה יותר כסף ממה שיורד). היו לא מעט מקרים של אנשים שגילו שכרטיס האשראי שלהם לא נותן הנחה ופשוט זנחו את כל הקניה. השיא היה היום, כשנזנחו אצלי בקופה שני מוצרים בשווי של 24.5 שקלים. שניים עשר השקלים האלה הם מה שיעשו את ההבדל בחיים שלהם.

מבקשי ההנחה הכרוניים הם עם קשה במיוחד. הם באים בסוגים שונים, אך תמיד עם מטרה אחת – להוציא כמה שיותר בכמה שפחות. יותר מחצי מהלקוחות שמגיעים אלי שואלים באופן מיידי “יש הנחה?”, ואחרי שאני מסביר להם את ההנחה שיש הם לרוב אומרים “אהה…” קצת מאוכזב, ובמקרה היותר קיצוני מתגלים כקמצנים. יש גם את מחפשי ההנחות לפי קבוצות, ששואלים את השאלה החשובה בסגנון אחר: “יש הנחה לגמלאים/נכים/עובדי אגד?”. כשאני מסביר להם בעדינות שלא, ישר קופצת השאלה “למה?”. אני תמיד עונה “כי זו המדיניות”, ומתאפק מאוד לא להגיד “אתה חושב שגמלאי יהנה מסחלב פחות מאדם צעיר?”.

תת סוג של מבקשי ההנחה הם מבקשי המתנות. לרוב כשמישהו קונה בסכום ממש גדול הוא מקבל איזו מתנה, כמו דשן או קפה על חשבון הבית. אבל יש כאלה שרואים גם במאה חמישים שקלים סכום גדול ואומרים “אני רוצה שתתנו לי מתנה”. ואני דווקא רוצה שיתנו להם בעיטה, אבל זה עוד לא יצא.

הקקטוסאים הם הסיוט הגדול ביותר שיכול להיות. מתוך רוע לב ורצון לענות את הקופאים הם באים עם סלסלה מלאה קקטוסים – הצמחים הכי אכזריים על פני כדור הארץ. אחרי שספרתי אותם והעברתי אותם במכפלות במקום אחד אחד, הם מביאים קופסה ומבקשים שאני אעזור להם לשים שם את הקקטוסים. אבל מה, כל הקקטוסים הפשוטים רחבים יותר מהכלי בו הם נמצאים ונוטים ליפול. ככה יוצא שעד שאני מסיים לשים את כולם בארגז אני צריך להוציא שלושה קוצים מכל אצבע.

חסרי העודף הם אנשים שמשום מה חושבים שמאגר הכסף בקופה הוא בלתי נדלה ומשלמים בשטר של מאתיים על חשבון של עשרים שקלים. אחר כך, שמגיע מישהו שצריך לקבל עודף של שקל וחצי, אני צריך להתרוצץ בכל החנות בשביל לפרוט מקופות אחרות.

הממש ממש אידיוטים הם גירסה מורחבת של האידיוטים, והם כוללים את רוב האנשים שדורשים החזר מסיבה כלשהי, לרוב טמטום. כשמעבירים כרטיס אשראי שאפשר לעשות בו הנחה עם נקודות ומגיעים לחלון הנקודות אין אפשרות ביטול. האפשרות היחידה היא לחייב ולהחזיר. קרו כבר יותר מדי מקרים של מישהו שראה כמה נקודות צריך להוריד לו, התעקש שאני אגיד לו כמה נקודות יש לו (למרות שאין לי גישה לחשבונות) התחרט וביקש את הכסף חזרה וחיוב בכרטיס אחר. המקרה הכי קיצוני היה שהעברתי כרטיס בשביל מישהי, אמרתי לה את מספר הנקודות, היא אמרה שאין לה, אבל לבעלה היה. קראתי למנהלת שנתנה להם החזר והעברתי את כרטיס האשראי של הבעל, והוא מצידו אמר לי “עזוב, אל תיקח נקודות”. באותו רגע רציתי לירות בו, אבל הדבר הכי מסוכן שאני מחזיק אצלי זה עט.

ויש גם את הנורמלים. אלה שמגיעים, אני מעביר להם את המוצרים, הם משלמים, אורזים, אומרים תודה והולכים. חבל שהם נדירים.

נראה מה יהיה שבוע הבא.

יום טוב.

שלכם,

nadavs