שנה בישראל

ערב טוב לכולם!

שנה. שנה שלמה עברה מאז שנחת המטוס במסלול הנחיתה של ארץ הקודש, יצאנו לאוויר הלח, הגענו הביתה והחלטנו שצריך לתלות את מי שגר אצלינו בבית בזמן שלא היינו פה. בשנה הזאת, כמו שיודע מי שקרא כאן בעקביות (ואני מכיר כמה באופן אישי), קרו הרבה דברים, רובם דברים מעצבנים שלא היו צריכים לקרות (או היו צריכים לקרות, אבל מקסימום פעם אחת). היו גם דברים נחמדים, כמו היום ההוא בו גיליתי שבגרויות זה כמו מבחני סוף שנה בארה”ב – כולם בלחץ מזה אבל בסופו של דבר זה לא כזה נורא.

אחרי שנחתנו התקשרנו קודם כל למשפחה ואחר כך כמובן לבזק ולהוט כדי שיהיה לנו טלפון, טלויזיה ואינטרנט. לרגל חגיגות שנה לחיבורינו מחדש לאינטרנט, כל יום מתנתק לנו האינטרנט בצהריים ומתחבר שוב בשעה שלוש. כמו כן, אחת הטלויזיות עושה בעיות. היו כאן כבר כמה טכנאים, ולכל אחד יש משהו אחר לומר: אחד טוען שזה כבל קבלן (הכבל מהלוח הראשי לחדר), האחר טוען שבכלל צריך לשים מגבר בלוח הראשי (אולי כדאי בכלל מההתחלה להתקין מוצרים שעובדים ליותר משנה). מה שלא יהיה, כבר שבועיים אין לי מושג כמה אנשים חצו מסילת רכבת ונדרסו בין אחת לשלוש בצהריים. כדאי גם שיעבוד האינטרנט, וגם שאנשים יפסיקו להיות מפגרים (למרות שזה יותר קשה ליישום).

עוד משהו בירוקרטי ומעצבן לא פחות שנתקלתי בו הוא משרד החינוך. כבר בשלישי לספטמבר הוא נחת עלי והזכיר לי למה אני לא מרגיש טוב כשנוחתים בארץ. אחרי שנתיים בארץ אחרת, היה לי ממש קל להשוות. פסק הדין חד משמעי: הרבה יותר טוב בארה”ב, בעיקר למי שרוצה ללמוד. מי שדווקא מתעניין בלהשיג קרטונים כחולים שבשבילם צריך לזכור בעל פה כל פעם שהיטלר מצמץ, יכול לבוא לכאן. ולכל מי שמתעניין: אין עדיין ציונים למבחן המצמוצים של היטלר או לכל מבחן אחר חוץ ממתמטיקה. במתמטיקה הכל בסדר.
לקראת יום ההולדת במרץ התחלתי לקחת שיעורי נהיגה כאן על מנת להשיג עוד רשיון. אחרי עשר הדקות הראשונות בהן המורה לנהיגה עבר התקף לב הבנתי מה עושים עם ההילוכים האלה ומאז זה רק השתפר. במאי כבר ניגשתי לטסט, אבל בגלל סיבוב אחד שבו הטסטר היה בטוח שאנחנו עומדים להיכנס בקיר (אתמול עשיתי סיבובים דומים במהירות דומה, הקיר לא התקרב יותר מהדרוש) התוצאה היתה נכשל. אחרי קצת פחות מחודש, בשישי לשישי, ניגשתי לעוד טסט. שם פגשתי את אחד האנשים המבינים ביותר בנהיגה שפגשתי, והוא הכשיל אותי על דברים מיוחדים כמו כניסה לצומת בהילוך שני וזה שהמוסכניק אשר לא ענה לו. אחרי חודש וחצי של המתנה, שיעורים ותוכניות להפצצת משרד הרישוי בנתניה נכנס לאוטו טסטר שרוצה לקנות בית ברעננה (ולא הפסיק לדבר על זה) והוא נתן לי את החותמת “עבר”. אתמול נסעתי עם האישור שלו לשדה התעופה שבנוי בצורה מעצבנת, עובד בצורה יותר מעצבנת (חיכינו לאבא שלי יותר משעתיים בגלל “תקלה טכנית”) ובאופן כללי כל חלק ממנו שהוא לא “טיסות יוצאות” די מעצבן (ויקר. פיצה אישית קטנה עולה 30 שקלים!).

לקראת יום ההולדת גם התחלתי לקחת קורס בנושא מסחר בבורסה. מכיוון שבבית הספר היה משעמם עד כדי שינה בכל שיעור אפשרי, נרשמתי לקורס שבו אני עושה משהו שנקרא “ללמוד”. ואכן למדתי. אם מישהו רוצה לדעת איך הולך בנושא הזה – היה הולך לא רע אם לא היו כל העמלות האלה. בגלל העמלות אנחנו עוברים לברוקר אחר, ואז אני מקווה שימשיך להיות טוב באותה מידה ויותר.

ולסיום, כמה דברים מהזמן האחרון (וקצת לפניו) שגרמו לי לחייך (או לבכות):

לפני בערך שבוע הופיעה בעמוד האחורי בעיתון ידיעה קטנה. בידיעה נכתב שבגלל ששנה הבאה שנת שמיטה (וגם שנה עברית מעוברת. נפלא) וליהודים רבים אין אדמה שהם יכולים לשמוט, ניתן לשכור בתשלום חודשי חלקות אדמה קטנות. שימו לב – משלמים כסף על אדמה כדי לא לעשות איתה כלום. כבר עדיף לקנות קיר כדי לדפוק בו את הראש.

לפני שבוע אחים שלי נסעו ברכבת למשפחה בצפון הארץ והשאירו בית ריק ושקט. בתחנת הרכבת קנינו כרטיסים וחיכינו לרכבת שתבוא. הגיעה מישהי לתחנה וראתה שהרכבת שלה יוצאת בשעה 9:36, ושיש עוד רכבת שיוצאת לאותו כיוון בשעה 9:54. היא שאלה את אחד העובדים “מתי מגיעה הרכבת של 9:36, ב-9:54?” (כן, אני מודע לטמטום שבשאלה). העובד ענה “לא, היא מגיעה ב-9:36”. “זה בטוח?” היא שאלה, ובתשובה קיבלה “את יודעת מה בטוח…”. מדהים לראות עד כמה רכבת ישראל מתייחסת ברצינות ללוחות זמנים. ומכיוון שרק דבר אחד בטוח בחיים, הרכבת של האחים שלי איחרה ב-11 דקות (בדיוק, כמובטח על ידי הכרוז). כנראה שיש עוד משהו בטוח בחיים: רכבת ישראל לעולם לא תגיע בזמן שכתוב בלוח הזמנים.

תוספת מאוחרת: אחותי סיפרה שבשיעור היסטוריה סיפרו לה שאת נעלי ואנס (נעליים שהדגם בחלק התחתון שלהן הוא מגן דוד) המציא היטלר על מנת שכל הספורטאים הגרמנים ידרכו על הסמל הזה. חיפוש של שתי שניות בויקיפדיה העלה שואנס היא חברה מדרום קליפורניה שנוסדה בשנת 1966. היטלר כנראה לא הכיר את הנעליים האלה. המורה הוא כנראה נעל אחת גדולה.

ולסיום, מחר הבלוג חוגג שנתיים וחצי לקיומו. לכבוד המאורע המרגש הזה נצטרך לחכות כולנו עוד חצי שנה עד שהבלוג יחגוג שלוש שנים.

יום טוב.

שלכם, מקווה לשנה יותר מוצלחת,

nadavs