ההשתנה משחררת

ערב טוב לכולם!

לפני שנתחיל, הנה משהו שכדאי לדעת: בפוסט הזה הולך להיות הומור שחור (כמו שאפשר להבין גם מהכותרת). לא טוב? יש איקס אדום.

כמובטח, ביום שלישי בשבוע שעבר נסעו תשעים תלמידים מהשכבה שלי לנתב”ג. אחרי ששיגעו לנו את השכל עם מה מותר ומה אסור להביא (הם שכחו להגיד שאסור להביא אורניום), בסוף בכלל לא בדקו את המזוודות שלנו בשיקוף. התור בשדה התעופה הלך בשיטת הפירמידה הישראלית: אחד מקבל שירות, שניים מחכים מאחוריו, אחריהם שלושה וכן הלאה. מכיוון שחוק מרפי הוא חוק אוניברסלי, זאת שעשתה לנו את הצ’ק אין בדיוק נפרדה מחבר שלה (או שהיא סתם נבהלה כשהיא ראתה משלחת של תלמידים) ולכן היא היתה צריכה שלוש דקות כדי לסמן מזוודה. אחר כך גם בתור של הדרכונים קיבלנו את זאת עם הידיים האיטיות, ואז עברנו אל המסלול באורך קילומטר שמוביל את הדיוטי פרי הגדול נורא. לידיעתכם: אסור להמיר כסף בדיוטי פרי. הם גונבים שם בלי סוף. מישהי רצתה לפרוט שטר של 100 דולר לשטרות קטנים יותר. היא קיבלה חזרה 97 דולר, כי באמת המוכרת נורא עמלה על מציאת שטרות. גנבים.

אחרי שחיכינו יותר מדי זמן (כמה אנשים כבר טסים לקטוביץ’ בדיוק?) עלינו למטוס, שם כל תזוזה (כמו ההמראה) התקבלה במחיאות כפיים סוערות. מכיוון שאני ישבתי בדיוק באמצע הכנף היה לי נוף מרשים ביותר של המנוע ומתחתיו חושך. אחרי שלוש ורבע שעות שכללו סרט משונה ואוכל זוועתי נחתנו בקטוביץ’ נחיתה סבירה בהחלט יחסית לנסיון הקודם שלי עם אל על (טסנו בסאן דור, שזה בדיוק אותו דבר רק קטן וצפוף יותר).

מקטוביץ’ נסענו ישר לאוסטרוביץ’, נסיעה של ארבע שעות במהלכה ראינו עצים, אחר כך עוד עצים ולבסוף עוד כמה עצים. כל הדרך, בעקבות הערה על הטיסה (“בטח זאת היתה טייסת”) היה ויכוח מאוד מעניין על מי נוהג טוב יותר שהפך לויכוח על מי עומד יותר טוב תחת לחץ וכאבים, אבל לבסוף חזר לכיוון נושא הנהיגה, שזאת שהתווכחה בו עשתה טעות: לפי דיווחים של אחרים (ומה שהיא עצמה אומרת) היא נוהגת זוועה, מה שנותן לאחרים לתת אותה כדוגמה. לפעמים צריך לדעת לשתוק.

אחרי שינה מצויינת באוסטרוביץ’ שהופרעה על ידי הטלפון של ההשכמה ודפיקה בדלת של זאת שאחרי ציד אנשים במסדרונות בתי המלון נקראה הגסטפו, ירדנו למטה, אכלנו ארוחת בוקר ונסענו למיידאנק.

על המחנות אין הרבה מה לפרט. צריך לראות. הדבר המחריד ביותר לדעתי שם הם התנורים, והמחשבה על האסירים המסכנים שעבדו שם ולא יכלו להגיד מילה. בסוף הסיור היה טקס קצר והדלקנו גם נרות נשמה שביקשו מאיתנו להביא.

אחרי הסיור במחנה יצאנו לטייל איפה שהיה הגטו בלובלין, עיר שיש בה בניינים שנמצאים עשרים מטר מהמחנה (ואנשים גרים שם). כמובן שהפולנים יצאו החוצה להסתכל והמאבטחים היו דרוכים כל הזמן מרוב שיכורים שהיו שם. הגרמנים כמובן ידעו איפה לשים את הגטו. הגטו היה במקום הכי עני בעיר, עם הבניינים הכי מוזנחים. לפי המצב שם היום, נראה שלא נגעו בהם.

ובכלל, כל פולין נראית כאילו היא הפסיקה להתקדם משנת 1939. רוב הכבישים שם בעלי נתיב אחד לכל כיוון, יש שם בניינים מתפרקים, כשסוף סוף מגיעים לאוטוסטרדה צריך פתאום להעביר את כל התנועה לכביש אחד כי הם משפצים (במהירות של זאת שעשתה לנו צ’ק אין). הנהיגה הפולנית היא בהחלט משהו מיוחד, אבל לא משהו שלא ראיתי קודם. אחרי סיורים בערים הבנתי את מה זה מזכיר לי: את נתניה. התמרורים שם (שכוללים את התמרור “יש לך זכות קדימה” שהורידו מישראל בגלל התאונות שהוא גרם) הם המלצה בלבד, לרמזורים לא חייבים להתייחס אלא אם באה חשמלית (ולא נעים להתנגש בה) ויותר גרוע, פונים שם שמאלה בשיטה האמריקאית. הנהג שלנו העדיף לא לנהוג בסגנון הפולני אלא יותר בסגנון של תלמיד נהיגה מתחיל: ברקסים בלי הפסקה, מהירות שלא מגיעה למהירות המותרת ומעבר נתיבים בסיבוב חד של ההגה. זה מאוד הקשה על השינה באוטובוס, מכיוון שכל פעם שהנהג עשה משהו זה גרם לראש שלי להיכנס בחלון ולהתעורר.

יום לאחר מכן נסענו לקרקוב, עיר די מודרנית שנראית כאילו היא עברה למאה ה-21, אבל רק נראית ככה. המקום שבו היה הגטו נראה זוועה, הרובע היהודי של היום גם לא נראה במיטבו והמפתח בבית המלון בכלל אישר את העובדה שלוח השנה הכי עדכני שם הוא משנת 1980. לפחות בסיור בשוק היה נחמד, ואפילו מצאנו פיצה טובה וגילינו שאננס בפולנית אומרים… אננס. במלון, המפתח הוא כרטיס עם חורים, ואיזהשהו מנגנון בדלת מזהה את החורים האלה. מכיוון שהיה רק כרטיס אחד לכל חדר והוא היה דרוש כדי להדליק את החשמל, הרבה ננעלו מחוץ לחדר ואז היו צריכים לדבר עם הקבלה.

הפולנים והאנגלית זה סיפור מיוחד. רוב הפולנים יודעים אנגלית כמו שאני יודע פולנית. כשאבא שלי ניסה להתקשר אלי למלון הוא נתקל בקבלה, שם הוא ניסה להסביר להם איזה חדר הוא רוצה. מכיוון שבפולנית את האות w קוראים כמו v והאות v כמעט לא קיימת, החכמים בקבלה בטח ניסו לחפש את Nadaw. בגלל שהשם שלי היה רשום עם v בסוף, החדר לא נמצא. לעומת זאת, כשסבא שלי התקשר הוא דיבר איתם פולנית ודי מהר הצליח להתקשר אלי לחדר ולדבר איתי.

עוד מקרה שמדגים את היכולת של הפולנים בדיבור באנגלית קרה ביום חופשי אחר. אני ועוד מישהי הלכנו לאכול פיצה. החשבון יצא שלושים זלוטי (הכסף הפולני שהשטרות שלו מרגישים ונראים כמו שטרות מונופול). בגלל שרצינו להתחלק בחשבון, כל אחד שם שטר של עשרים ואמרנו למלצרית שתחזיר לנו שישה מטבעות של זלוטי ואת השאר תיקח כטיפ. המלצרית כמובן לא הבינה מילה והחזירה לנו עשרה זלוטי כעודף. כשזה קרה לקחנו מטבע של חמש ומטבע של אחד, הצבענו על החמש ואמרנו “turn this to this”. רק אז היא הבינה. הנהג שלנו באוטובוס היה אפילו יותר גרוע, ואני בספק אם הוא יודע מה זה hello.

ביום שישי נסענו לאושוויץ. שוב, כמו מיידאנק, אין הרבה מה לספר. צריך לראות. אחת הבנות (זאת שהתחילה את הוויכוח על הנהיגה) אמרה שהיא די התאכזבה, כי היא ראתה שיש תמונות של תצוגה של שיניים (במוזיאון שם מראים כל מיני חפצים שלקחו מהיהודים, ואפילו שיערות). מזל באמת שהיא לא שמעה שיש תמונות של עיניים, כי בזה לא נראה לי שמישהו היה עומד.

עוד באושוויץ עשינו טקס להנצחת שמות קרובי משפחה. כל אחד שהיה לו שמות של משפחה שנספתה בשואה עמד והקריא אותם. אני, כמו הרבה אחרים, ציפיתי שיהיו בין עשרה לעשרים אנשים עם שמות. אבל ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים (כולל אותי) קמו והקריאו שמות. לקראת הסוף, המורה הנדחפת (הגסטפו) דחפה לאנשים דפים עם שמות בידיים וביקשה מהם לקרוא. הכישרון הזה שלה להרוס דברים הוא משהו.

יום אחרי אושוויץ נסענו לזאקופנה, עיירת נופש ליד הגבול של פולין עם סלובקיה. עשינו שם טיול רגלי על ההר (במקסימום עשר מעלות צלסיוס), ירדנו למטה ברכבל סקי שהפחיד כמה אנשים (כולל את המורה שלי לספורט…) והיה לנו אחר כך זמן להסתובב בשוק, שם קניתי אוכל והמלצרית הסתבכה עם האנגלית.

ביום ראשון נסענו לכיוון ורשה (שבפולנית נקראת וארשבה). ורשה היא עיר מפותחת, נראית טוב ודי מודרנית. החשמליות שנסעו שם ביום ראשון (היום הקדוש שלהם) הן פשוט מושא לקנאה כאן בארץ. מדהים לראות איך במדינה נוצרית קתולית אפשר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת וראשון, ובמדינה דמוקרטית מתקדמת אפשר למצוא מקסימום אוטובוס, וגם זה במקומות ספורים.

בורשה היינו בגטו, בבית הקברות הענק, בכיכר השילוחים (אומשלאגפלאץ. נראה אתכם אומרים את זה) ובעיר העתיקה. המלון היה יחסית נורמלי הפעם, והוא כלל אמצעים מתקדמים כמו מפתח אלקטרוני לחדר. כשהיינו בקרקוב גיליתי ביום האחרון שיש אינטרנט במלון. כשהגענו לורשה הגנבים האלה רצו זלוטי לדקה (כדי לקבל פרופורציות, זלוטי זה בערך שקל וחצי). רק היום נודע לי מה קרה בעולם בשמונת הימים של המסע.

ביום הלפני אחרון נסענו לטרבלינקה. אם על המחנות הקודמים לא היה מה לכתוב, על טרבלינקה ממש אין כלום. המחנה חוסל לפני סוף המלחמה, וכל מה שנשאר שם זו אנדרטה. את ההדרכה שם לא העביר לנו המדריך, אלא שתי בנות מהקבוצה. היה מאוד אינפורמטיבי, אבל היה חסר משהו. הסיור שם היה ממש קצר, ומשם חזרנו למלון המדהים של ורשה.

ולבסוף, ביום האחרון, נסענו ללודז’. שם ראינו את בית הקברות המי יודע כמה במסע הזה, אבל גם משהו שלא ראינו עד אז: תחנת רכבת שממנה שלחו אנשים למחנות. אפילו קרונות יש שם, ועד עכשיו אין לי מושג איך נכנסו שם יותר ממאה אנשים.

ולבסוף, אחרי ארוחת הערב, נסענו שוב לשדה התעופה של קטוביץ’. אחרי שהסברנו לבודק הבטחוני את הפרוצדורה שעברנו עם המזוודות והחתמנו את הדרכונים על ידי אחראי שמן כלשהו, חיכינו שעה ועלינו למטוס. הטיסה הזאת היתה זוועתית מההתחלה. המטוס היה קטן בצורה נוראית, התקרה הודבקה בכמה מקומות על ידי נייר דבק, אוזניות לטיסה עלו שני יורו(!) והדיילים היו אנטיפתים. אחרי שסוף סוף הם נזכרו לקחת ממני את האוכל המגעיל הלכתי לשירותים וישר לישון.

הנחיתה בבן גוריון היתה בין הגרועות שחוויתי. הטייס פשוט הפיל את המטוס כמו בלטה. אפילו מחיאות כפיים הוא לא קיבל. כשהלכנו לתור של הדרכונים, נזכרתי שוב פעם בעוד סיבה שהיה לי כאב ראש במטוס: אנשים עקפו אותנו מימין ומשמאל, מתעלמים לחלוטין מזה שאנחנו עומדים בתור. ההתנהגות המגעילה הזאת גרמה לי לרצות לחזור למטוס, גם אם הוא טס לקטוביץ’.

ובנוסף לכל אלה, היו שני דברים שהציקו במסע. הראשון הוא כמובן האוכל. הפולנים מכינים אוכל לא רע, אבל לא יצא לנו לטעום ממנו. כל ערב אכלנו אותו דבר: עוף ווריאצה כלשהי של תפוחי אדמה (אפויים, צ’יפס, מבושלים במים). אני לא רוצה לראות יותר עוף שבוע עכשיו.

הדבר השני שעשה את המסע הוא גם העצירות לשירותים כל שעה. אחד המאבטחים אפילו התעצבן על זה. לא רק שלעיתים קרובות הפולנים לקחו כסף על השירותים, הבנות גרמו לכל העיניין להיות איטי ומייגע. אם הן היו הולכות כולן לשירותי הבנות, הבנים היו יכולים להשתמש במשתנות ולסיים את כל העיניין במקסימום עשר דקות. אבל מכיוון שהבנות התעקשו שיהיה תור גם לבנים ונכנסו לשירותים שלנו, לא יכולנו להשתמש במשתנות, מה שהאריך את התור ועצבן את כולם. אבל אחרי ששותים הרבה, עומדים בפקק עם שלפוחית מלאה ויוצאים להשתין בצד, יש רק מחשבה אחת בראש: ההשתנה משחררת.

זה היה המסע לפולין. מתיש אבל מלמד. היה מעניין לראות את התרבות היהודית העתיקה (שאנחנו די מכירים פה בארץ) ומצד שני לראות תרבות חדשה שלא יצא לי להכיר (תרבות עם אנשים שלא יודעים אנגלית בסיסית). היה מעניין, כיף במקומות הנכונים ונחמד מאוד באופן כללי.

יום טוב.

שלכם,

nadavs