המכתש הענק

צהריים טובים לכולם!

ביום רביעי האחרון נסענו המשפחה שלי ועוד ארבע משפחות למכתש רמון (לא באתי לבית הספר, אבל גם פספסתי שיעור בקורס בהרצליה). מכתש רמון זה אחד המקומות שנמצאים מאה קילומטר מכל יישוב של יותר ממאה אנשים, וגם המקום עצמו לא מלא חיים בדרך כלל.

הנסיעה לשם היתה מרתקת. התחלנו כמובן בכביש 6, משם לכביש 3 ומשם לפקק ארוך ומעצבן עד קריית מלאכי, ואז גם קצת אחרי. בדרך היו המוני דוסים שניצלו את אחד משני השבועות היחידים שהם יכולים לצאת מהבית בלי להפסיד על זה כסף. הכביש היה מלא במיני-וואנים שהיו מלאים עד אפס מקום בגבר, אישה וילדים כמספר המקומות הפנויים פלוס עוד קצת. ליד חברון תנועת הדוסים היתה גדולה במיוחד ומכל הסרטים הכתומים שהיו להם אפשר לתפור לפחות עשרים חולצות.

לבסוף, אחרי שעצרנו בכמה חוות שמכינים בהן גבינה ומחכים נואשות לתיירים, הגענו לצימר (כמיטב המסורת של אבא שלי, אחרי סיבוב בכל היישוב). בכניסה קיבל אותנו בעל הצימר שישר ראה כדורגל וביקש לא לשחק. התוצאה: כמעט הוציאו את הבלטות ושתלו דשא ברחבת הכניסה. היו משחקי כדורגל כל זמן שהיינו שם. הצימר שלנו היה ענק, בעל חדר שינה אחד, ספה שנפתחת למיטה לא נוחה ועוד מזרון אחד שהיה נוח כמו הספה. מכיוון שלא אכלנו בדרך הוצאתי מהצידנית איזו פיתה, שמתי בה כמה דברים ונרגעתי. גם כן פסח.

בלילה הראשון יצאנו לבקר בפלנטריום המקומי. בעל המקום הוא מורה לשעבר (יש לו חוש הומור והוא מסביר טוב, בגלל זה הוא מורה לשעבר) שהסביר על כדור הארץ, היקום ועוד כל מיני עניינים שנמצאים הרחק מאיתנו. אחרי ההסבר ההתחלתי התחלקנו לשתי קבוצות, אחת לפלנטריום ואחת לטלסקופים. אנחנו הלכנו בהתחלה לפלנטריום, שם הוא הסביר על קבוצות כוכבים ואיך למצוא את כוכב הצפון. כשיצאנו לטלסקופים, מיד כולם ניסו למצוא אותו, מה שגרם לכך שהיו לכוכב הזה לפחות חמישה מיקומים אפשריים. לאחר מכן ראינו את הירח ואת שבתאי. את הדגל על הירח לא מצאנו, אבל ראינו איזה מכתש והסבירו לנו שהירח מתרחק מכדור הארץ בקצב של ארבעה סנטימטרים לשנה. כנראה שההתחממות הגלובאלית לא אשמה בכל אסונות הטבע.

באותו לילה, בחדר שלנו, התחילה שוב השיחה על איך ומה היה בארצות הברית. שוב פעם הגענו לאותה מסקנה – הכל היה שם יותר טוב חוץ מהאוכל (הנוראי) ומהמשפחה הרחוקה. כמובן גם שהגענו למשפט הבלתי נמנע של ההורים שלי – “הילדים היו מעדיפים להישאר עוד שנה” (מה שנותן לי את האות להגיד “שנתיים”). זה כל פעם מעצבן מחדש, כי אם האמריקאים היו קצת פחות פרנואידים או הבוס של אבא שלי היה מתאמץ קצת יותר, היינו נשארים שם.

ביום השני יצאנו לטיול ג’יפים במכתש (ידעתם שבאנגלית קוראים לזה makhtesh?). בכל תחנת עצירה המדריך הסביר לנו על הסלעים, איך נוצר המכתש ומי היו הנבטים. מסתבר שבסלעים שם יש אורניום ועוד כל מיני מתכות כבדות וחלק מהסלעים הם בכלל גבס. פעם היתה שם מחצבה, אבל פירקו אותה ומה שנשאר ממנה זה הכבשן ומרכז מבקרים עתידי.

כשחזרנו מהטיול היינו רעבים נורא, אז יצאנו למרכז המסחרי (עשר חנויות) של מצפה רמון. במסעדה הראשונה היה רעש נוראי ובתפריט היה שיפוד פרגית אחד, ואם רוצים להזמין שניים צריך לשלם כפול (ועד עכשיו אנחנו לא בטוחים אם השיפוד בא עם בשר או בלי בשר). במסעדה השניה היתה ככל הנראה מלצרית אחת שנראתה תשושה מהעבודה שנחתה עליה (היו במסעדה יותר משלושה אנשים). במסעדה השלישית (שכמובן טעינו בדרך כשנסענו אליה) היה סוף סוף שקט, שירות טוב ואוכל נורמלי.

ביום השלישי התחלנו את החזרה הביתה. בהתחלה ביקרנו בעין יורקעם (כמו יקנעם, רק עם ר’) ולאחר מכן בנחל תמר. בספר הטיולים כתוב שהטיול בנחל תמר אורך כשעה וחצי. כשהתחלנו את הטיול ראינו שאנחנו מתקדמים יפה מאוד ועם כל ירידה אנחנו מתקרבים יותר ויותר לסוף. מתישהו הגענו לירידה שמתבצעת באמצעות חבל ושם ראינו המון אנשים. התיישבנו על הסלעים, חיכינו רבע שעה וראינו את אותה כמות אנשים. אחרי שעה של המתנה (שעה!) התחלנו לרדת. שעת התחלת הירידה בחבל היתה 17:25. כשכולם הגיעו לסוף המסלול (אחרי החבל ועוד כמה סולמות) השעה היתה 17:45. מסתבר שבקבוצה שנתקעה היו המוני ילדים קטנים שבשבילם החבל היה סוף העולם, ככה שלכל ילד לקחו בערך חמש דקות לרדת. כשעושים את הירידה במהירות נורמלית, אפשר לרדת את החבל הזה בערך בדקה, אבל כותב הספר צדק. שעה וחצי.

בסוף הטיול הזה כבר היינו ממש רעבים וחברים שלנו הציעו מסעדה בדימונה. בדרך ראינו את הכור, סליחה, מפעל טקסטיל (שיחסית למפעל לבגדים, או משהו שטוענים שהוא לא כור גרעיני, זוכה להמון אבטחה) ולבסוף הגענו למסעדה. במסעדה שאלה אותנו המלצרית אם אנחנו רוצים פיתות ומיד אנחנו ועוד משפחה ענינו כן בעוד שתי המשפחות האחרות ביקשו מצות ואמרו שלא איכפת להם שיש פיתות על השולחן. סוף סוף אוכל נורמלי אחרי שכמעט שבוע לכל מאפה התיחסו כמו רעל (בסופר המקומי החביאו את הקורנפלקס מאחורי ניירות שכתוב עליהם “חמץ” ואי אפשר להגיע לקופסאות בגלל זה).

לבסוף, בזכות כביש 6 (ומשהו שלא כדאי להזכיר כאן) הצלחנו להגיע הביתה (קרוב לנתניה) מדימונה בשעה וחצי, אבל בשביל שום דבר. לא היה מועדון לילה ולא ארץ נהדרת. כנראה לא עשו באולפן ביעור חמץ.

ולסיום, שנה הבאה, שנת תשס”ח, תהיה שנת שמיטה. כדי להתכונן לטמטום המתקרב קנו החקלאים אדמה ומצעי גידול מיוחדים מחו”ל (כדי שלא יגדלו חס וחלילה על אדמת ארץ הקודש) ותוך כדי זה החקלאים מפסידים מאות מליוני שקלים. יש לי הצעה שתחסוך את כל זה ותעלה פחות מחמישים שקלים: סעו לסופר או לקיוסק ביום שישי ותסתכלו על התאריך בעיתון. אחר כך סעו למשתלה הקרובה ותבדקו מה עושה הדשן. בוודאי תופתעו לגלות שהשנה היא שנת 2007 והדשן עושה את מה שעושה שנת השמיטה, ואפילו יותר טוב. האדמה לא צריכה מנוחה יותר, יש דשן בעולם. העניים, שבתורה שנת השמיטה קשורה גם אליהם (מותר להם לאכול שאריות מהשדה) לא ירוויחו מזה כלום אלא יורע להם (מחירים עולים וחקלאים שיבריחו אותם) ועל המצעים המיובאים אי אפשר לגדל כל מיני דברים, כמו חיטה. אולי, יום אחד, יתעוררו שם בירושלים, יסתכלו על התאריך ויבינו ששנת השמיטה (שלידיעתכם, בתורה מופיעה גם הוראת שמיטת חובות בשנה הזאת, אבל זה לא הסתדר וביטלו את זה), כמו החוק שאוסר על הצגת חמץ והחוק שלא מאפשר תחבורה ציבורית בשבת, תקפים לשנת 2007 לפני הספירה, לא אחריה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs