טרומפלדור על אופניים

צהריים טובים לכולם!

נתחיל את הפוסט בשאלת בגרות בפיזיקה: תלמיד, שלצורך הדוגמה נקרא לו נדב, נוסע על אופניים במהירות של כ-10 מטר לשניה, בירידה, על שביל לא ישר עם חצץ (חיכוך נמוך יחסית, מקדם חיכוך 0.4) ומגיע לסיבוב שמאלה שרדיוסו מטר אחד. מצד ימין יש כמה סלעים. מסת התלמיד והאופניים היא בערך 55 ק”ג. מה יקרה לו? התשובה בהמשך.

ובכן, אתמול יצאנו אני ומשפחתי לטיול אופניים במדבר יהודה. יצאנו מהבית, ואחרי שעתיים נסיעה הגענו לערד. שם ניסינו לעשות מה שהמקומיים אמרו לנו לעשות והגענו לכביש שעמדה בו ניידת משטרה שחסמה שני נתיבים מתוך שלושה. כשהתקרבנו השוטרים הראו סימני עצבנות והורו לנו בקריזה לעצור. אחרי העצירה יצא שוטר אחד ואמר “ניידת משטרה עומדת באמצע הכביש. זה ניתן לפרשנות?”. האמת, עם איך שהם עמדו, כן. נתיב אחד היה פנוי. פעם בשבוע שאני נוסע לבית הספר יש מחסום, שם המשטרה משאירה נתיב אחד פנוי כדי לעבור. אם הניידת היתה חצי מטר קדימה, זה לא היה ניתן לפרשנות.

אחרי תקרית הפרשנות הגענו לחוות הנוקדים, שם נכנסו לאוהל הראשי, שתינו תה, הלכנו לשירותים שמונה פעמים כדי להוציא את התה ויצאנו לדרך על האופניים. כבר בהתחלה גיליתי שאופניים זה דומה לאוטו עם הילוכים: בעליה כדאי לשים הילוך נמוך, אחרת קשה מדי לעלות וצריך לגרור את האופניים למעלה (זה לא ממש קורה עם אוטו, אבל העיקרון של ההילוכים דומה). אחרי שכולם הגיעו ליעד (שהיה בסוף ירידה נחמדה) הועמסו האופניים על הג’יפ שליווה אותנו והתחלנו ללכת ברגל.

ההליכה ברגל התחילה בסדר. עליות קלות, ישיבה והסברים על צמחים, מפנה צפוני ודרומי, השיטפון שהיה יום לפני והכיוון של ים המלח. מתישהו לקראת הסוף תקפה את כולנו תחושת רעב קשה שדרשה מאיתנו לטפס כמה מאות מטרים בשיפוע של כמעט 45 מעלות כדי להגיע לג’יפ ולקבל עוגיות, כי הרוח החזקה מפריעה. לאחר שכולם אכלו עוגיות ושתו תה (שוב), חזרנו לאופניים. בהתחלה היה לי די קשה לרכב עליהם מסיבה פשוטה: הכידון הורכב הפוך והגלגל הקדמי היה קרוב מדי לאחורי. אחרי עצירה לתיקון התברר לי שהעליות קשות מדי ושוב סחבתי את האופניים בעליה (אחרי הליכה כזאת הם גם רוצים עליה עם אופניים?). לבסוף הגענו לשיא העליה ומשם התחלנו לרדת. קצת לפני הירידה הזהירה מארגנת הטיול את אחותי לא לנסוע מהר מדי. חובבי הספרות יכולים למצוא עכשיו את הטכניקה הקרויה foreshadowing, או בעברית, הפתרון לשאלה בהתחלה. התדרדרתי לשוליים, עפתי מהאופניים, הסתובבתי איכשהו באוויר ונחתתי עם הצד השמאלי שלי על הסלע. הכוח הצנטריפוגלי המעצבן הזה. והוא בכלל דמיוני!

כאבים נוראיים תקפו אותי, במיוחד באיזור הכתף. אמא שלי שהיתה אחרי ישר עצרה לראות מה שלומי. היא ביקשה ממני להזיז את האצבעות, ולאחר שהצלחתי להזיז ולהרגיש אותן קצת נרגעה המחשבה של פריקת הכתף. מהר מאוד הגיע הג’יפ שם שמו לי מתלה ליד והחזירו אותי לכפר הנוקדים, ומשם לסניף מד”א בערד. למזלינו, ערד היא עיר עם שני תושבים וחמש מכוניות נוסעות בכל רגע נתון, ככה שכל מה שהיינו צריכים כדי להגיע למד”א זה לעקוב אחרי מה שאמרו לנו. כמובן שהלכנו לאיבוד. אחרי שגילינו שאנחנו בדרך לבאר שבע הסתובבנו ושאלנו שני ילדים שהלכו שם איך מגיעים. התשובה שלהם לאמא שלי הלכה בערך ככה: “יש לך צומת, את עוברת אותה. אחר כך יש לך כיכר, את פונה שם ימינה”. אכן, עברית משובחת מדברים שם. לבסוף הצלחנו להגיע לסניף מד”א.

בקבלה המתינו הרופא התורן והעוזר שלו. הם ישר לקחו אותי לבדיקת לחץ דם. מצויין. הראתי לרופא את הפצעים והוא אמר “אה, זה שטחי. זה כלום”. לאחר מכן הוא הסתכל על הכתף שכאבה פחות מהפצעים וביצע כל מיני בדיקות מוזרות, כמו לבקש ממני להרים ידיים. מסתבר שאני יכול להגיע למקסימום תשעים מעלות. לאחר שסיים את הבדיקות קבע שאין בריקה של הכתף, ושאת הטופס למיון כדאי לחדש יום למחרת כדי לא לעשות דברים בעמיים. כדי לסיים, העוזר שלו שם לי חצי בקבוק יוד על כל פצע ולבסוף חבש אותו תוך חסימת טווח התנועה של האצבעות שלי.

בחזרה בחוות הנוקדים חיכתה לי התקפת שאלות של “איך אתה מרגיש?” שעל כולן עניתי “בסדר”. הערב ירד והתכנסנו כולנו לאכול, לשחק משחק מילים כלשהו ולקיים ערב שירה בציבור, כשהשיר הראשון הוא “היום יום הולדת”, גם לי וגם לעוד מישהי בקבוצה. לבסוף אכלנו מעוגת יום ההולדת (שאמא שלי מכינה לי כל יום הולדת מגיל שנה) והלכנו לישון. אני כמובן ישנתי מצויין ושמעתי את כל הקולות שהיו באוהל, כולל נחירות מסוגים שונים, חתולים שרבו, התנור שעבד שם ושקי שינה שזזים.

היום בבוקר, אחרי שהוערנו בשיטה סובייטית אכזרית (להדליק את האור) התארגנו ויצאנו לערד כדי להתחיל משם את המסלול. אני, ההורים שלי ואח שלי חזרנו הביתה עם עצירה בבית החולים מאיר בכפר סבא, שם בדק אותי אח במיון. כמובן נבדק לחץ דם, דופק וריכוז החמצן בדם (אין מה לדאוג, אני בסדר גמור). משם קיבלנו הפניה לאורתופדיה, שם בדקה אותי אירנה ששלחה אותי לרנטגן. ברנטגן צולמתי ונשלחתי חזרה לאירנה, שעל מסך המחשב שלה הופיע שבר נאה בעצם הבריח. קיבלתי אישור לאי עשיית ספורט ל-21 ימים, מה שאומר שאין מתכונת בספורט ביום שני (לכל דבר יש צדדים חיוביים). הצד השלילי הוא כמובן דחיית שיעורי הנהיגה עד שיד שמאל שלי תצליח ליצור זווית של יותר מתשעים מעלות עם בית החזה, או לפחות עד שאני אוכל לישון שוב על הבטן. אמא שלי טוענת שזה ייקח בערך שבועיים, אבל זה כבר נתון לפרשנות.

ומחר, כדי להוסיף על הכיף, אני צריך להיכנס לכיתה עם יד תלויה ועוגת יום הולדת אחרי שלא ראיתי אף אחד מהם יותר משבוע. מתנה נהדרת.

יום טוב.

שלכם, מחר בן 17 ועם חברות חדשה במועדון “שברתי עצם בגוף”,

nadavs