צב ראשון

ערב טוב לכולם!

היום, חודשיים לפני יום ההולדת שלי, נגמר הסימסטר הראשון ללימודים. בשעה אחת וארבעים החלה חלוקת התעודות והמחנכת נתנה אותן אחת אחת. אני לא ראיתי את כל הטקס המדהים בגלל סיבה אחת פשוטה: הצבא קרא לי. צו ראשון.

בגלל שאחרי הכל זה צבא, גם כשלא הייתי צריך ללכת לבית הספר קמתי בשבע ורבע. אחרי בערך 45 דקות של התארגנות אני ואבא שלי יצאנו והתחלנו לנסוע לכיוון חיפה, לשכת הגיוס שזומנתי אליה. לא ממש ברור לי למה לחיפה כשכל האיזור נשלח לתל השומר, אבל אין לי ממש מה להתלונן על זה. מסתבר שזה היה יתרון גדול.

בקצת לתשע וחצי נכנסתי ללשכה, בניין אפור ומשעמם. נתתי את תעודת הזהות שלי, אישרתי את המספר לפקידה וקיבלתי כרטיס לבן שהייתי צריך להעביר בכל מכשיר אפשרי. הפקידה ירתה לעברי “שתי קומות למעלה, חדר 302” וחזרה לדבר בטלפון.

עליתי שתי קומות ולבסוף מצאתי את אותו חדר 302, חדר אימות נתונים. אחרי שישבתי שם חמש דקות התברר שצריך להעביר את הכרטיס הלבן במכשיר ה”ניתובון” שעומד שם. לבסוף, אחרי רבע שעה בערך, קראה לי חיילת אחת והתחילה לתחקר אותי. היה נשמע כאילו היא מנסה לסיים עם זה מהר, כי היא דיברה נורא נורא מהר. במשך רבע שעה היא לא הפסיקה לירות שאלות. “איפה נולד אבא? ואבא של אבא? ואמא? ואבא של אמא? באיזה בית ספר אתה לומד עכשיו? ושנה שעברה? ובכיתה ח’? וביסודי?” (את שם בית הספר היסודי אף אחד לא הצליח להגות. כנראה שגם בלי לדעת עליו יודעים שהוא מטומטם). כשהיא סיימה לשאול אותי כמה חדרי שינה יש לנו בבית, עברנו לחלק של המבחן בעברית. היא נתנה לי להקריא משפטים (היום היה זמן אופטימלי – אני מצונן נורא) ולהסביר אותם. לאחר מכן היא הקריאה לי משפטים והייתי צריך לכתוב אותם. לא ממש ברורה לי המטרה של המבחן הזה – מדובר במילים שרק מורים לספרות ומשוררים משתמשים בהם.

אחרי שסיימתי לכתוב משפט שאומר שצריך להפסיק בקיצוצים, נשלחתי לראיון האישי. שוב העברתי את הכרטיס הלבן. אחרי חצי שעה קראה לי פנימה המאבחנת, ופתחה את הראיון עם שאלת מליון הדולר: “מה אתה חושב לעשות בשירות שלך?”. משם הכל התדרדר. היא התחילה לחפור בעבר וכמעט הגיעה לשאלה “איך נראים החברים שלך?” (היו לה הרבה שאלות על חברים), אבל ברגע האחרון היא עברה לשאלות עלי ועל ההורים שלי. כשהתברר שהכל בסדר, ולאחר משהו כמו עשרים דקות של ראיון, יצאתי משם עם ההוראות “רד קומה אחת למטה לבדיקת שתן”.

ירדתי קומה, מצאתי את המעבדה, נכנסתי וקיבלו אותי בברכת “קח כוס, לך לשירותים”. לאחר שיצאתי מהשירותים הוכנס דף ריבועים לשתן, נזרק לפח ואני הלכתי לשפוך את הכוס לשירותים. משם הלכתי ישר לבדיקות הרפואיות.

בבדיקות הרפואיות ישר אמרו לי “לך הצידה, תוריד תיק ונעליים”. אחרי דקה קראו לי למדידת גובה ומשקל ובדיקת עיוורון צבעים. אחרי שסיימתי לזהות ספרות אדומות על רקע ירוק הוחזרתי לתא ההלבשה, ולאחר כמה דקות נקראתי אל הרופא, שלשם הפשטות נקרא לו דימיטרי (אפשר גם לקרוא לו ולדימיר, או איגור. או סטאלין). לדימיטרי יש ראש בערך במשקל שלי, והוא צריך שתי מסיכות אב”כ במקרה של מלחמה. הוא עבר בחמש שניות על השאלון הרפואי, וידא שמונים פעמים שאני לא משתמש בסמים ושלח אותי מאחורי הפרגוד להישאר עם תחתונים בלבד. אחרי בדיקת הנשימה הוא ביקש ממני להוריד תחתונים וחיסל את האפשרות שלי להביא ילדים לעולם. בסוף קראו לי, הודיעו לי שיש לי פרופיל 97 ושלחו אותי למבחנים הפסיכוטכניים.

במבחנים הפסיכוטכניים הושיבו אותי מול מחשב עם הוראות מאוד ברורות. האחראית שם הסבירה לי בחצי דקה מה צריך לעשות והשאירה אותי מול המחשב. אחרי שמונים אלף מסכי הדרכה התחיל המבחן. החלק הראשון היה הבנת הנקרא. שמו שם ככל הנראה חלקים מהבגרות בהיסטוריה, כי השפה שם היתה נוראית. אחרי זה הגיע המבחן בחשיבה כמותית (בעברית קוראים לזה “חשבון”). לאחר מכן היתה אנלוגיה מילולית (“טמטום : צבא – כסף : ביל גייטס”) אנלוגיות צורניות, איקאיזם (מלשון איקאה – מראים חלקים עם אותות כשהמטרה היא להתאים את האותיות ולבחור איזה גוף יצא), פיזיקה (“פגז מוטל ממטוס. מה יהיה המסלול שהוא יעבור?”) והעדפות אישיות (“כמה אתה חושב שאתה מתאים לשרת בחיל טכנולוגי? – מתאים מאוד”). לבסוף היה שאלון על מה אני עושה כשאני חוזר הביתה, ולאחר מכן הודיעה לי החיילת האחראית “אתה יכול ללכת הביתה”. ביציאה, כשהחזרתי את הכרטיס הלבן, נפרדו ממני ב”ביי” קצר ומהיר. בסך הכל הייתי שם שלוש שעות – לא רע יחסית לחברי לכיתה שבילו בתל השומר גם שש ושבע שעות.

עכשיו רק צריך לחכות לדף עם האפשרויות כדי לראות מה יצא מכל היום הזה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs