חנות פרחים

ערב טוב לכולם!

זהו זה. זה נגמר. מעכשיו מערכת השעות שלי כוללת שלושה חורים שבועיים שבהם אני יכול לעשות משהו, אבל הרבה יותר שימושי יהיה לנוח קצת בחוץ ולנסות להבין למה צריך להיכנס לשיעור היסטוריה בכלל (לא שהיה לי היסטוריה היום, השאלה הזאת פשוט תופסת תמיד). היום עשיתי את מבחן הבגרות הראשון שלי אי פעם וקיבלתי כאב ראש לא נורמלי.

שלשום המורה לאנגלית התקשרה והודיעה לי שביום שני (אתמול) אני ועוד מישהו נעשה שני אנסינים אחרונים והיא תיתן לנו ציוני מגן (שמגנים גם מציון גבוה מדי בבגרות…). עשינו אנסין אחד שאותו היא לקחה, בדקה ונתנה לנו ציון מגן לפיו (כי לא היו לנו ממש אנסינים חוץ ממנו…). אתמול היא התקשרה והודיעה לי שבשאלון E המגן שלי הוא 100, בשאלון F המגן הוא 98 ובשאלון G קיבלתי ממנה 96. היא ביקשה שאני אתקשר אליה אחרי המבחנים, אבל גם שכחתי מזה וגם לא יכולתי לחשוב על שום דבר באותו רגע. ממש כאב לי הראש.

היום בבוקר המחנכת שלי נתנה לי צלחת פלסטיק עם כל מיני ממתקים ושוקולדים למבחן (שלא אכלתי בסוף) עם פתק “בהצלחה”. אחרי זה הלכנו לשיעור ספורט ומשם לכימיה שם המשכנו עם הכימיה האורגנית. ממש חמש שניות אחרי שהתחיל שיעור מתמטיקה אני וזה שעשה איתי את המבחן ברחנו מהר לפני שהמורה יקרא לנו ונישאב אל שעמום הטריגונומטריה ונשכח את כל האנגלית (למרות שזה מקצוע שיש בו המון אנגלית – sin, cos, tan).

במזכירות התברר שהמורה שכחה לרשום את ההוא שעשה איתי את המבחן, ככה שהוא לא היה ברשימה. מהר אירגנו לו שם מעטפה מאולתרת עם מדבקות והלכנו לחדר שבו נערכו המבחנים. שנינו הורדנו את הגיל הממוצע בחדר בשנתיים לפחות (והבוחנת העלתה אותו בעשר שנים). כולם חוץ מאיתנו היו אחרי צבא. הם באו לשפר את הבגרויות כדי להתקבל לאוניברסיטה.

בשעה אחת ומשהו (כי במשרד החינוך אסור לדייק) נגזרו המעטפות הענקיות שבהן היו המבחנים (שבטח הגיעו במשאית משוריינת עם אבטחה כבדה) והמבחנים חולקו לנו.

השאלון הראשון היה F. הוא כלל אנסין מרתק על אדון לו (Lu) שכתב את הפתקים בעוגיות מזל סיניות ומכתב רשמי לראש העיר. כל עיר. אני כמובן כתבתי לעיריה הקרובה ביותר, עיריית נתניה, והיו במכתב הזה בדיוק שני דברים נכונים: השם שלי והשם של ראש העיר. את כל השאר המצאתי ודחסתי בכתב קטן קטן לעמוד המסכן שנתנו לנו לכתוב בו. לפי המכתב הזה מסתבר שלאבא שלי יש חנות פרחים, שכל בוקר אני נוסע שלושים דקות לבית הספר בנסיעה שאמורה לקחת חמש דקות (מסתבר שיש הרבה פקקים ברחוב שלי) ושכתובת בניין העיריה הוא הרצל 2. ותאמינו לי, לא קל לכתוב כ”כ קטן.

אחרי הפסקה של חצי שעה שבמהלכה עניתי “בסדר” לכל מי שראיתי (בעיקר בגלל השאלה “איך הלך?”), חזרנו לשאלון E. הפעם הטקסט היה ממש קצר וכלל עשרים ושלוש שורות על אנרגיית רוח. היה ממש מרתק. ידעתם שהרבה ציפורים נכנסות לטורבינות של תחנות הכוח הקטנות האלה? נכון שזה ממש מעניין? אחרי חמש דקות סיימתי את השטות הזאת, מה שנתן לי עשרים וחמש דקות לחכות לקטע הקשבה שהיה על בלוגים. הקטע היה משהו מרתק בו שומעים שני אנשים מדברים כמו אמריקאים בני חמש (כלומר ממש לאט ובאינפנטיליות). עשר דקות אחרי זה יצאתי משם. קללת המבחנים בחלקים (שפעלה מצויין במהלך ה-SAT), זאת שגורמת לכאב ראש חזק ובלתי מוסבר, התחילה לפעול.

לבסוף, בשעה ארבע וחצי, נכנסנו לכיתה המעצבנת ועשינו את שאלון G תחת מתקפת מזגן מרעיש ומעצבן. הטקסט הפעם היה על דחייה כרונית של משימות (אם אני מזדהה עם הטקסט, זה טוב?). הפעם קטע הכתיבה היה על דעתינו בקשר לעבודה בקבוצות בבית הספר. כתבתי שאני בעד (למרות שאני לא סובל את זה) וריפדתי את הטיעונים שלי במילים פלצניות שהבודקים יאהבו. עכשיו רק צריך לקוות שהם יאהבו את כתב היד שלי – מתחיל קטן בראש העמוד וגדל ככל שיורדים בשורות (מסתבר שכתבתי קטן מדי ונשאר יותר מדי מקום, אז התחלתי להוסיף טקסט לטיוטה שלי ולכתוב רגיל).

זהו. אין יותר אנגלית. לא מחר, לא בסימסטר הבא ולא בשנה הבאה. וזה טוב, כי המבחן היום היה ממש משעמם. אפילו אדון לו מקטע העוגיות הודה שמתישהו דברים מתחילים לחזור על עצמם.

יום טוב.

שלכם, נפרד ממקצוע האנגלית אחרי שמונה וחצי שנים,
nadavs