עזרא מנשה

ערב טוב לכולם!

ובכן, עוד כמה דקות זמן העירות שלי היום יעמוד על 14 שעות (הזמן שבו נכתב הפוסט הוא הזמן במחשב שלי). לקום ברבע לשש בבוקר, כשהשמש עדיין לא התעוררה, זה לא כל כך נעים. אבל זה כלום, זה שום דבר, לעומת מה שצריך לעבור בשביל להיכנס לכיתה דמויית כלא במשרד הרישוי. זה ממש כלום.

כפי שציינתי, קמתי ברבע לשש בבוקר. ישר הלכתי לפינת האוכל בעלת שני השולחנות שלנו והתיישבתי על אחד משניים עשר הכיסאות. אחרי שסיימתי לשתות פתאום שני השולחנות התחברו לאחד ומספר הכיסאות חזר לשש. ככה זה, קשה לקום כ”כ מוקדם. לאחר מכן התארגנתי ויצאנו ביחד לעבר קניון הדרים בו שוכן המשרד הממשלתי העלוב ביותר שראיתי מימי.

השעה: 6:35. בכניסה לקניון היתה התקהלות לא קטנה. ליד השומר היתה רשימה ענקית עם כמעט מאתיים מספרים ועליה תשעים וחמישה שמות. בלית ברירה הוספתי את עצמי למספר תשעים ושש. רוב האנשים היו עסוקים בלקרוא בחוברות הכחולות או לנסות לזכור מה קורה אם שמים תמרור עצור בצד שמאל של הכביש.

השעה: 7:00. דלתות הקניון נפתחות וההמון מציף את המדרגות הנעות בנדידתו לכיוון בימת ההופעות של הקניון. השומר (שהתברר כיעיל ובקיא בבירוקרטיה המקומית) מתחיל לחלק מספרים לאנשים.

השעה: 7:10. השומר מגיע למספר תשעים ושש. אני מסמן לו שזה אני ולוקח את כרטיס מספר 129. אני הולך לעמוד ליד הכניסה המכוערת למשרד הרישוי ומחכה שיתחילו להכניס אנשים.
השעה: 7:45. אנשים מתחילים להיכנס. הראשונים הם ברי המזל שהמספרים שלהם מתחת לשבעים. יש אחד שבא כל חמש דקות ואומר “מה עם שמונים? מה עם שמונים?”.
השעה: 8:30. אחרי שעמדתי זמן לא מבוטל בתור, ראיתי את אנשי ה-110 נעלמים חצי שעה קודם ועניתי מליון פעמים על השאלה “איזה מספר נכנס עכשיו?” הגיע תורי להיכנס. הגעתי מהר ככל שיכולתי אל השומר לפני שהוא יחליט שזה רק עד מספר 120 ועליתי במדרגות, שם שמעתי שיחה מרתקת בין שני אנשים על איך בגיל שבע עשרה אחד מהם עבר תיאוריה בלי ללמוד.

השעה: 8:50. הפקידה (סימני זיהוי: מבט מטומטם, מסטיק בפה וטון של “לכי מפה יא מפגרת” לזאת שעמדה לפני בתור ולא היתה לה חותמת של קופת חולים) בדקה לי את הטופס הירוק והשוותה אותו לתעודת זהות. נשלחתי פנימה. השומר מלמטה (איך הוא נמצא בכל מקום?) הורה לי להיכנס לחדר מס’ 1 (שהזכיר יותר מדי תא בכלא). בחדר היה הבודק שהעיף אותי משם ואמר לי לחכות בחוץ.

השעה: 9:00. הבודק החביב נותן לי להיכנס ושולח אותי לחדר מס’ 2 (שנראה כמו כלא לא פחות מהחדר הקודם). אחרי שהבוחן בחדר הזה אמר לי “שב כאן” בטון של “נו כבר” התיישבתי, כתבתי את הפרטים שלי והתחלתי לענות.

הזמן: 9:01-9:25. אני מתלבט קשות במה אני עושה כשאני מתקרב לכתם שמן (מאיט, מאיץ, מסובב את ההגה ימינה ושמאלה כשאני עובר על הכתם או ממשיך לנסוע כרגיל), מה לעשות כשאני רואה את תמרור 93 (מעבר חצייה) מולי (להאיץ ולעבור מהר לפני שהולך הרגל מגיע, להאיט ולעצור במידת הצורך, להמשיך באותה מהירות או להתעלם מהתמרור, הולך הרגל כבר ידאג לעצמו), נאבק בעוז בשאלות עם ניסוח דפוק (השאלה: “כתם השמן מכביד:”. התשובה: “על יכולת הבלימה”. אחת האפשרויות: “על היכולת לראות כתם שמן”) ומשתדל לא לדפוק את הראש בשולחן למראה שאלות שאין בהן קשר תחבירי בין השאלה לחלק מהתשובות (השאלה: “תמרור 38 מחייב:”. התשובה: “עד הצומת הקרוב”. אחת האפשרויות: “הכביש סגור משני הכיוונים”. אני רואה שמעסיקים שם מומחי לשון). מדי פעם הבוחן גם צועק על אנשים לשבת ואומר שמי שקם לשאול שאלה שייקח את התיק והדברים שלו איתו, כי אחרי השאלה הזאת הוא יוצא החוצה. איזו אווירה טובה.

השעה: 9:30. אני מצליח לעבור את כל התור לצד השני ולבסוף יוצא מהמאורה שנקראת משרד הרישוי. השומר אומר לי שאת התשובות אני אקבל בחוץ.

השעה: 9:35. הבוחן עומד על הבמה ומחלק חזרה את הטפסים הירוקים עם הבשורה. אחרי מבחן אחד בדיוק הוא קורא את השם שלי (וטועה בשם המשפחה). אני פותח את הטופס הירוק ומגלה שלוש חותמות בריבוע הראשון. אחת של הפקידה עם זמן הכניסה, השניה של עזרא מנשה, הבוחן החביב והשלישית “עבר”. זהו זה. פעם אחרונה במשרד הרישוי לשנת 2006. אפשר מעכשיו להמשיך לקום בשבע ועשרים.

השעה: 9:40. אבא שלי מתניע את האוטו ויוצא מהחניה של הקניון.

השעה: 9:55. אני נכנס לכיתת פיזיקה שבדיוק יצאה להפסקה. עשרים דקות אחרי זה אני לומד על כבישים ומכוניות.

השעה: 11:30. עזרא מנשה מכבה את האור וסוגר את הדלת בכיתת התיאוריה. עוד יום רביעי עבר.

היום: מתישהו אחרי השמונה עשרה במרץ 2007. השעה: מקווה ש-8:00. אני מתחיל את הטסט.

יום טוב.

שלכם,

nadavs