ערב טוב לכולם!
היום קרה עוד אחד מהדברים האלה שלא מאמינים שהם קורים עד שרואים אותם. בצהריים היום התחיל לרדת גשם. מורה אחת שמלמדת בבית הספר שלי היא גם שכנה שלנו ובמקרה היא מסיימת בימי רביעי באותן שעות כמוני, אז היא לקחה אותי. בדרך הביתה ירד המון גשם והיו המון ברקים. כשנכנסנו למושב ראינו התקהלות גדולה מצד ימין, ומצד שמאל עץ עולה באש, אבל רק בחלקו העליון. העץ המסכן כנראה נפגע מברק, וכעת הוא כנראה מבקש פיצויים מחברת הביטוח (שמצידה מסרבת לשלם לו וטוענת שזה היה כוח עליון). זה היה מחזה די מרהיב, משהו שלא רואים כל יום.
עוד משהו מעניין (או לא מעניין) קרה היום. חזרתי הביתה, אכלתי משהו קטן ויצאנו למשרד הרישוי בנתניה. כך לפחות אני חשבתי. התברר שאת בדיקת הראיה וצילום התמונה שתלווה אותי מעכשיו עוד הרבה שנים עושים בחנות ליד משרד הרישוי. כשהגענו לחנות אמא שלי שאלה “איפה התור?”. אני נלחצתי כבר וחשבתי שסגור, אבל התברר שהעומס הגדול הוא בבוקר ופחות בחמש אחר הצהריים. ניגשתי שם לצלמת. נתתי לה את תעודת הזהות שלי ונשאלתי אם הרשיון יהיה על רכב פרטי. חשבתי לענות “לא, אני עושה רשיון לאוטובוס”, אבל היא לא נראתה אחת שתצחק מזה. הצטלמתי (שוב פעם עם חולצת בית הספר השחורה. עוד תעודה שיש לי תמונה איתה) ועברתי למבחן הראיה. התברר שלא נותנים שם לשבת על כיסא ולראות אותיות, אלא דוחפים את הראש לתוך מעיין משקפת שמראה שקופיות. התחלתי בקריאה של מספרים, עברתי לזיהוי איפה נמצא האור המהבהב וסיימתי בספירת קוביות. כשקיבלתי חזרה את הטופס הירוק ראינו שהבודקת סימנה “לא” על ארבעה פריטים, ובאמת לא היו ארבעה פריטים בשום שלב. התברר שזה האם אני רואה כפול. היא נתנה לי פעמיים תמונה עם שתי קוביות, וכנראה מי שרואה ארבע מקבל “כן” בקטגוריה הזאת. עכשיו כל מה שנשאר הוא לשלם את אגרת התיאוריה בדואר ולהינות בתור עם כל נתניה והסביבה ביום רביעי כלשהו. הולך להיות כיף.
ועכשיו למה שקרה בימים האחרונים במקום שבו בדקו לי ראיה פעם אחת, הבצפר.
למען האמת, הרבה דברים מעניינים לא היו לאחרונה (וימי רביעי הם בכלל מנת שיעמום קטלנית) חוץ מבוחן הסדרות הקטן והמסכן שהיה ביום שני. לפני הבוחן אנשים הגיעו להיפר-ונטילציה, ניסו לזכור בעל פה את כל הנוסחאות של הסדרות וניסו לפתור את השיעורי בית שוב פעם בכוח, כדי לראות אם הם זוכרים משהו. כשהגיע הבוחן אמרתי “זה הכל?”. הוא היה ממש פשוט. אחרי רבע שעה סיימתי אותו, בדקתי עשרים דקות עד שמישהו הואיל בטובו להגיש (אני לא אוהב להגיש ראשון), הגשתי ויצאתי מהכיתה אל החושך. בהפסקה התברר שהבוחן חילק את הכיתה לשלושה חלקים. אלה שכנראה יקבלו פחות מעשרים, אלה שיקבלו בין עשרים לחמישים ואלה שעברו. הטעות הכי נפוצה: לא לבדוק. אמנם היה אסור בשאלה הראשונה לכתוב את הסדרה במלואה על המבחן, אבל על דפים אחרים או במחשבון היה מאוד מותר. חישוב פשוט של השאלה היה מראה לכל הטועים מיד את התשובה הנכונה והטעות שלהם וגם מוסיף להם עשרים נקודות. בשאלה השניה, מי שהצליח לעבור את סעיף א’ היה יכול גם לעשות בדיקת טעויות בסעיף ב’. הפעם היה מותר לכתוב את הסידרה, ומכיוון שיודעים את כל הפרטים הדרושים אפשר בקלות לבדוק את הנוסחה שיוצאת בסוף (אם יוצאת בסוף נוסחה). בשיעור השני בדקנו את הבוחן ויצא שעשיתי בסדר. מחר אני אדע (בתקווה) כמה בסדר, וכמה מחברי לכיתה הצטרפו לקבוצה הקטנה מדי של העוברים.
זהו זה. מחר יש פעמיים מתמטיקה, שיעור כלשהו על עליית הנאצים לשלטון, תנ”ך ולבסוף שיעור חינוך, או בשמו האחר, שיעור יצירה/דיונים על המסע לפולין/עשיית שום דבר. נראה מה ייצא בסוף.
יום טוב.
שלכם,
nadavs