קולה ומנטוס

ערב טוב לכולם!

עוד סוף שבוע עבר. זה היה סוף שבוע של ניתוח הסיפור המרתק “הדייג ואשתו”, נסיעה לירושלים ואירוח כמה חברים. בסך הכל היו אלה יומיים חשובים מאוד בשבוע הזה. סוף סוף הצלחתי להשלים שעות שינה (שלצערי הולכות ומצטברות כל יום שעובר) ולהיות ער בבית יותר מ-10 שעות רצוף. צריך עוד כמה סופי שבוע כאלה. זה חשוב.
כמו כן, אבא שלי טס לחו”ל (סן דייגו ולוס אנג’לס. הוא מזמן לא היה שם). כאן בארץ הוא השאיר אוטו מהעבודה, שבגלל שהוא שייך לחברה יש לו ביטוח לכל נהג מגיל 17 ובתנאי שהוא נוסע עם בן משפחה מקרבה ראשונה של אבא שלי. המצב הזה גרם לשני ההורים שלי להתחיל לדמיין מה יקרה עוד חצי שנה פחות או יותר, כשהוא יהיה בחו”ל שוב. אני יודע מה זה ייתן לי. לצאת מהבית בשמונה ולחזור בערך חצי שעה אחרי שנגמרו הלימודים. בשביל להגיע לתאריך הזה עם האפשרות לחזור הביתה מוקדם (ואמרו אמן), יש צורך בלעבור את מבחן התיאוריה. מכיוון ששבוע שעבר לא עשיתי את התיאוריה (קיבלתי המלצה לא להיות שם ביום הראשון של התיאוריות אחרי סוכות, אני עלול להגיע לבצפר בעשר), אני אעשה אותה כשאבא שלי יחזור, מתישהו בנובמבר. אמא שלי היתה היום קרוב למשרד הרישוי, אז היא נכנסה עם רשימת שאלות מוכנה מראש: מה נותן לי הרשיון האמריקאי, האם הוא נותן לי הקלה או פטור מליווי ולמה לכל הרוחות הם עובדים כ”כ הרבה כל יום וביום ראשון עוד מעמיסים על עצמם עוד שלוש שעות אחרי מנוחה של ארבע, ובסך הכל עובדים שבע שעות. זה באמת יותר מדי. הם צריכים לנוח. אמא שלי לא שאלה את השאלות האלה, אלא התחילה עם מה צריך בשביל תיאוריה. זו פרוצדורה מאוד פשוטה: קודם עושים בדיקת ראיה כדי לבדוק שאני יכול לראות את הכביש, בדיקה אצל רופא המשפחה לאבחון של בעיות עיניים אחרות ובעיות נפשיות קשות (למרות שלא נראה לי שמורידים מהכביש על זה), לאחר מכן אני צריך להכנס לאוטו שמרסקים אותו בתור בובה כדי לראות כמה אני עמיד לתאונות ולבסוף אני צריך לקחת איזה טופס ירוק, לשלם סכום כסף נאה, להגיע למשרד הרישוי בשש בבוקר ולעשות תיאוריה. אמנם חלק מהשלבים לא ממש אמיתיים, אבל גם האמיתיים עושים כאב ראש לא קטן.

ועכשיו למקום שיכול לעשות כאב ראש גדול: הבצפר.

את היום פתחנו עם שיעור אנגלית פוטנציאלי. הוא נשאר בגדר פוטנציאלי מכיוון שהמורה הבריזה לנו ולא באה. בעקבות כך יצאנו החוצה, התיישבנו ולא עשינו כלום. למעשה זה היה הרבה יותר טוב מאשר שיעור בו היינו בתוך הכיתה, מתיישבים ולא עושים כלום. לפחות ככה יוצא מהשיעור משהו.

אחרי השיעור הזה עברנו להסברים על זריקה משופעת. הסינוסים והקוסינוסים כיכבו שם ולבסוף יצא שהכדור שבעטנו בו ינחת תוך ארבע וחצי שניות. מעניין מתי זה גם יעבור לשלב של שתי אניות קרב ששטות אחת אל השניה וצריכות להטביע אחת את השניה.

אחרי פיזיקה עברה הכיתה לשיעור בו אני מקבל מספר המציין כמה אני מתעייף כשאני רץ. התמקמנו בנקודת ההתחלה, המורה הפעיל את הסטופר והתחלנו לרוץ. כל מה שאני יכול להגיד הוא שנתתי לחברי לכיתה הרבה זמן לנוח. אמנם לא הלכתי, אבל התוצאה שלי עדיין לא היתה משהו (למען האמת – היא היתה ממש גרועה). אבל לא נורא, זה שיעור ספורט. זה לא השיעור החשוב ביותר במערכת.

אחרי שהתעייפנו פיזית בחנ”ג עברנו להתעייף שכלית בשיעור תנ”ך. מכיוון שהבן של המורה היה חולה היא זרקה לנו מבחן שאנחנו צריכים לעשות כעבודה בלי ציון וברחה מהכיתה. אחרי כשעה סיימתי את העבודה וישבתי עייף בכיסא עד שהרבה יסיימו. בינתיים התחילה המילה “אמביוולנטי” להישמע בכיתה בצירוף המילים “מה זה” בלי לקרוא בכלל בספר של ההכנה לבגרות שם כתוב במפורש מה זה. עצלות זה דבר מדהים.

ולבסוף קינחנו בשיעורי ערב של כימיה. התברר שבימי ראשון אנחנו הולכים לעשות מעבדת חקר שתימשך עד השנה הבאה (אבוי). הניסוי הראשון שלנו היה הניסוי המפורסם של המנטוס והקולה (מי שלא שמע על זה מעולם מוזמן לחפש mentos + coke בגוגל). אמנם ראיתי כמה וכמה סרטונים של זה, אבל תמיד רציתי לראות את זה. ובכן, זה עובד. סוכריות המנטוס הקטנות גורמות למזרקה נאה ביותר של מטר ומשהו וליצירת מעטה דביק על כל דבר ברדיוס של מטר. אחרי הניסוי העלנו כמה שאלות שנוכל לחקור (לא כולל השאלה החשובה ביותר: למה?!) ולבסוף הלכנו הביתה. וכדי שלא נתרגל יותר מדי לתחושה של להיות בבית לפני ששוקעת השמש, מחר נישאר בבצפר עד שש וחצי. אני מקווה שאנשים יביאו פנסים, כי על הפנסים של בית הספר אי אפשר ממש לסמוך.

זהו זה להיום. מחר יש שעתיים כימיה (הנושא: חומצות ובסיסים – למה זה טוב ומה לעזאזל עושים עם זה?), שיעור הכנת ממרחים (היסטוריה) שבו נקבל (בתקווה) את הבוחן, שיעור אנגלית פוטנציאלי (מי יודע, אולי הוא יתממש), שני שיעורי חשמל ולסיום בוחן קטן על סדרות חשבוניות שהכניס כבר חצי כיתה ללחץ. לבסוף נאלץ לגשש את דרכינו באפלה עד לאיזור ההסעות שם יש שלושה פנסים שעושים אור כמו נר ממרחק של קילומטר. לא נורא, אין ממש מה לראות.

יום טוב.

שלכם,

nadavs