משרד הטמטום

ערב טוב לכולם.
שוב פעם הסמיילי הכועס מופיע בצד שמאל, אבל הפעם עם סיבה הרבה יותר טובה. יחסית להיום, בפוסט הקודם הייתי צריך לשים סמיילי צוחק. היום באמת נשבר שיא של כמה אפשר לסבול, ויותר גרוע, הבנתי שעכשיו אני צריך שנתיים להתמודד עם אותו גילוי של טמטום ממשרד החינוך. משהו עוד יותר גרוע הוא שגיליתי שמשהו שעצבן אותי במיוחד בחט”ב התברר כבלתי חוקי והיה (ועדיין) אסור לבית הספר לעשות אותו.
אבל נתחיל קודם מהקל אל הכבד, כי במקרה כל מה שקרה גם קרה בסדר הזה. אז הנה, החצי הטוב יותר של היום:
התחלנו את היום עם מבחן בפיזיקה. רק שלוש שאלות, רמה נמוכה מאוד. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיים את המבחן, אבל סיימתי לענות על כל השאלות רק אחרי שעה מכיוון שהיינו צריכים לצייר גרפים, ושייראו יפה. אני השתמשתי בסרגל האפור שלי (שכשהוא לא משמש כסרגל קוראים לו כיסוי למחשבון) ועשיתי גרפים מדהימים, היפים ביותר שעשיתי מזה שנים (אחרי הכל, רק בבית הספר היסודי מבקשים לעשות גרפים עם סרגל). השאלה האחרונה היתה ממש בדיחה וכל מי שיצא מהחדר שאל דבר ראשון אם התשובה לשאלה האחרונה היא שמונים ניוטון ונרגע ברגע שכולם אמרו לו כן. בכל מקרה, לא נראה לי שמישהו ירד מתחת לתשעים במבחן הזה. זה באמת היה ברמה נמוכה.
אחרי המבחן בפיזיקה והשיעור פיזיקה השני (שהיה שיעור חופשי) עברנו לתנ”ך, שם המורה חילקה דפים עם תשובות (בעיקר לא נכונות) למבחן ועברה עליהן. אני הסתכלתי עליהן והתחלתי לחסר. פה שש, כאן שלוש, אולי זה בכלל שתיים עשרה. בסוף השיעור ואחרי שקראנו את כל הדף הזה יצא שאני אמור לקבל שבעים, אם לא פחות. המורה התחילה לחלק, וכשהגיעה אלי ראיתי שכתוב בוורוד 84. תוך כדי שהיא מגישה לי את המבחן היא גם אמרה לכיתה בקולה החזק שקיבלתי 84 למרות שלא למדתי את החומר הזה שנה שעברה ולמדתי למבחן הזה רק יום (היא שאלה אותי יום לפני אם התחלתי ללמוד ועניתי כמובן לא ושאני אתחיל היום). כשקראתי, התברר לי שבשאלה שהייתי בטוח שאני מאבד בה שתיים עשרה נקודות קיבלתי דווקא את כל השתיים עשרה, אבל בשאלות שהייתי בטוח בהן כמעט במאה אחוז ירדו לי רוב הנקודות (ובשאלה אחת נקודה אחת קטנונית, אבל מה זה משנה). אני נורא מרוצה מזה. הפעם, בניגוד לבוחן בהיסטוריה והאנסין באנגלית שיסופר עליו עוד מעט, ירדו לי רוב הנקודות על דברים לא נכונים (לא ממש לא נכונים, אלא יותר חצאי דברים) ורק נקודה אחת על מושג שלא יכולתי לדעת בלי ללמוד בכיתה (הנקודה הקטנונית, לא חייבים לכתוב את המושג כדי להבין את התשובה). יש מורים נורמלים בעולם, ונחמד מאוד לדעת שלפחות לעוד מקצוע אחד אני לא צריך לקנות חבילת עטים שלמה.
אחרי השיעור תנ”ך היה שיעור היסטוריה, ואז השיעור שהתחיל את החצי המעצבן של היום, שיעור אנגלית. המורה החזירה את האנסין והחיבור. בחיבור קיבלתי 88 כי אני צריך להתרגל לשטויות שהיא אוהבת. באנסין קיבלתי 90, אבל בדיקה קצרה של התשובות הלא נכונות הקפיצה לי כמה פיוזים. הורדו לי שתי נקודות (מתוך שישים, שזה בעצם שלוש ושליש) על כך שכתבתי שהכותבת למדה לזהות עכבישים (לעומת שישה סוגי עכבישים), על כך שכתבתי שקל למצוא מידע בספר ועל כך שכתבתי שהספר מומלץ בגלל סגנון הכתיבה שלו (ולא בגלל סגנון הכתיבה המדהים שלו). בסוף השיעור הלכתי אליה וביקשתי שתסתכל על זה. הצלחתי בהתחלה לשכנע אותה בקשר לעכבישים (כי בטקסט כתוב שהיא הצליחה לזהות שישה סוגים, לא שהיא למדה לזהות שישה סוגים), אחר כך ניסיתי גם בקשר לסגנון הכתיבה (שלא הלך לי, למרות שאם תסתכלו על זה, אפשר להגיד שספר מומלץ בגלל סגנון הכתיבה שלו ולא בגלל סגנון הכתיבה המדהים והמרתק שלו) ולבסוף גם קיבלתי עוד שתי נקודות על כך שהראתי לה שכתוב בטקסט שקל למצוא מידע בספר. היא הסכימה להעלות לי את הציון, אבל דיברה כאילו היא נכנעת לי (מה שניפח לי וריד במצח). לבסוף היא הזהירה אותי שבבגרות אני חייב להיות מטומטם ככל שניתן ולהעתיק את הטקסט בדיוק מירבי, אחרת עלולות לרדת לי נקודות. יצאתי מהכיתה עם התכווצויות בעין ימין ומבט זועם. אם משרד החינוך רוצים שנקיא חומר כמו שהם מאכילים אותנו, הם יכולים לארגן משחקי זיכרון במקום שיעורים. שיטת הלימוד והבגרויות דפוקה מהיסוד. תשאלו מישהו שאתם מכירים מה הוא למד בהיסטוריה בתיכון. רוב הסיכויים שהוא יגיד לכם “אחרי הבגרות שכחתי הכל” או משהו בסגנון. או, ככה לומדים. זו הדרך. לקבל מאה ולא לדעת על מה.

אבל מה ששרף סופית את כל הפיוזים וגרם לקריסת מערכות כללית בכלל לא קרה בבית הספר, אלא בבית. בעיתון ידיעות אחרונות של היום כתוב ששעת האפס הוצאה מהחוק לפני שלוש שנים לאחר שערכו מחקר וגילו שהתלמידים מגיעים עייפים יותר לבית הספר (מה? באמת? איך הם עלו על זה?) בימים עם שעות האפס. בסוף הכתבה כתובים שמות ארבעת בתי הספר היחידים בארץ שקיבלו אישור לעשות שעות אפס, ובית הספר הקודם שלי (זה שאחותי לומדת בו עכשיו) לא מופיע ברשימה. אמא שלי אמרה שצריך להתאגד ולהתלונן על זה ושהתלמידים בכיתה יעלו את הנושא בשעות מחנך ויבקשו בירור של העניין. למרות שזה נשמע נורא יפה, הסיכוי שזה יעבוד שואף לאפס. בכיתה, מי שיעיז להתלונן יסומן ע”י המחנכת כמטרד יותר גדול (המשך משנה שעברה) או מטרד חדש בשיעור (שחטאו היחיד היה להתלונן על שעת האפס). ועד הורים שיעיז להתלונן יסמן את הכיתה שלו ככיתה שמפריעה למהלך הלימודים בבית הספר ויגרום לה להירשם בפנקס האדום, הפנקס של הכיתות שצריך להכניס אליהן את היועצת והמקשרת פעם בשבוע. ועד הורים שכבתי שיעיז להתלונן על זה יכניס את כל השכבה לפנקס השחור, מה שייגרום להנהלת בית הספר להתייחס לשכבה בחשדנות ולביטול פעילויות מתוכננות תחת מסווה שקרי שיוצג כאמיתי ומוצדק. זה מעצבן, כי כבר הייתי בסרט הזה וניסינו לשנות את זה אז. זה יותר מעצבן עכשיו, כי גם מסתבר שזה היה ונשאר סרט פיראטי.
זהו זה להיום. מחר יש טיול כיתתי שאמור להרגיע קצת את הרוחות ואחריו חופש ארוך שייתן לנו להירגע מהחופש הקודם ויגרום לנו לעשות עבודות משונות בהיסטוריה, ולשאר האנשים בכיתה להתכונן בספק פאניקה ספק חרדת בחינות למבחן בכימיה יום אחרי שאנחנו חוזרים. לפחות בכימיה לא צריך להקיא חומר כמו תוכים. צריך לחשוב.
יום טוב.
שלכם,
nadavs