חזרנו

בוקר טוב לכולם!

זהו זה. אנחנו בארץ. אמנם חזרנו לפני שמונה ימים, אבל עד שהתחברנו לאינטרנט ועד שהתגברתי על המקלדת של המחשב הנייד עברו גם שמונה ימים. המכולה עוד לא הגיעה הביתה, אבל היא מחכה בנמל אשדוד עד שישחררו אותה. בינתיים אנחנו כאן בבית ריק, אוכלים עם כלי פלסטיק על שולחן פלסטיק תוך כדי ישיבה על כסאות פלסטיק. גם לפני זה לא היה משהו.

ביום חמישי, ה-17 לאוגוסט, עלינו על מטוס לכיוון קנדה, שם בילינו יומיים. ביום הראשון ביקרנו במפלי הניאגרה הענקיים וביום השני במגדל CN ובשדה התעופה, שם התברר לנו שגם הקנדים, כמו האמריקאים, לא בדיוק חושבים. דבר ראשון, היו רק שתי עמדות לטיסה לתל אביב. אחרי שעמדנו בתור, קראו לכל הנוסעים לציריך, דלהי ותל אביב ליצור תור חדש מהצד השני, שם חיכינו כמעט שעתיים כדי לראות שהנהלת שדה התעופה לא הבינה שאת השיקוף צריך לעשות אחרי הצ’ק אין ולא לפני. אחרי שעמדנו בתור לשיקוף והעברנו את עשר המזוודות והתיקים היינו צריכים לעמוד שוב בתור, הפעם לצ’ק אין. כשהגענו חשבנו שסוף סוף נפטרנו מהשטויות ושעוד מעט נצא משם, אבל התברר שיש לנו משקל יתר בשלוש מזוודות. אבא שלי אמר לו שבתיקים אחרים יש פחות מהמקסימום והמשקל הכולל הוא פחות מה-230 ק”ג המותרים לנו. הפקיד לא הקשיב. הלכנו הצידה למאזניים כדי לשים את כל המשקל במזוודה אחת. כשסוף סוף הצלחנו במלאכה, לקח לנו הפקיד, בשם החברה, 35 דולר קנדי. אבא שלי לא שכח להזכיר לו שבאייר קנדה אנחנו לא טסים יותר. אחרי כל זה עברנו את הבדיקה הבטחונית השניה ועלינו למטוס. אחרי עשר שעות ושמונה עשרה דקות באוויר (כפי שהבטיח הטייס) נחתנו בנתב”ג באיחור של 45 דקות. להפתעתינו המזוודות יצאו תוך חמש דקות ועם זה ישר הלכנו החוצה, לפגוש את המשפחה. משם נסענו הביתה לאכול.

הדבר הטוב ביותר בבית היה שעוד בני משפחה חיכו לנו שם. הגינה היתה במצב נוראי. בצד אחד הצמחים גדלו לגודל של עץ סקוייה ובצד השני ביקר מלאך המוות של הצמחים. מאחורי הבית גדלו קוצים שעקרנו אחד אחד ובדשא גדלו קוצים שעם קצת השקעה לא היו מופיעים. השוכר זילזל בהכל לפני שחזרנו והזניח את הגינה, וככל הנראה, גם את החתולים. בתוך הבית היו צבעים מזעזעים (קיר צהוב קיר לבן? מי שמע על דבר כזה?), היו קידוחים בחרסינה (שגרמו להורים שלי להעלות עשן מהאזניים), נעלמו לנו כלים לעבודה בגינה וכמה כלים אחרים (שעכשיו משום מה צצים אצל השוכר) והגרוע מכל, אבא שלו עוד העיז לטעון שהשארנו לו בית במצב יותר גרוע. זה בכלל גרם להורים שלי לחפש את המעדר ולהוריד ראש למישהו, אבל גם הוא נלקח.

יום אחרי הנחיתה (כשהבלוג חגג שנה וחצי) אבא שלי התקשר להוט להזמין שירותי כבלים, טלפון ואינטרנט. הם ביקשו ממנו מספר טלפון והבטיחו שיחזרו. אחרי 14 שעות שהם לא חזרו, אבא שלי ניסה שוב. הפעם הם גם ביקשו מקום מגורים, אבל שוב נתנו לו לחכות. בפעם השלישית הוא הועבר למחלקת חובות ובפעם הרביעית הוא נשבר לגמרי. הוא הוציא על הנציג את כל העצבים שלו, והנציג נבהל והעביר אותו שוב למחלקת חובות. שם הוא כבר ממש התעצבן וצעק עליהם “מה אתם רוצים ממני?! עוד לא התחברתי וכבר יש לי חובות?!”. לשמחתינו, בפעם הארבע מאות הוא הצליח ליפול על נציג נורמלי, והגיע טכנאי ביום למחרת. לפחות זה נגמר.

עוד נותן שירות שעזר לנו מאוד עם הוצאת אגרסיות היה השיפוצניק. בימים לפני החזרה הוא היה חולה במחלה פתאומית שגרמה לו לא להגיע אלינו אבל להגיע ללקוחות אחרים, וביום אחרי שנחתנו התברר שזו מחלה מיוחדת במינה שגם עוברת למכוניות. שוב העשן התחיל לעלות להורים שלי מהאוזניים, ואחרי שיחה עם אחותו (דודה שלי) הוא הגיע. כמה ימים היה כאן בלאגן ורעש (עכשיו הוא בא שוב, הפעם כדי לשפץ את האמבטיות. איזה כיף, עוד רעש), אבל היו גם כמה ימים של שקט. לפחות הבית נראה כמו בית של אנשים בריאים ולא כמו בית שגרים בו עיוורי צבעים.

מכיוון ששני ההורים שלי מתכננים להתחיל לעבוד בספטמבר, אנחנו צריכים שתי מכוניות. לאבא שלי יש אחת שהוא קיבל מהעבודה תוך כמה שעות מהרגע שהגענו לבית (כל הכבוד למקום העבודה), אבל אמא שלי צריכה לקנות. אבא שלי חיפש כמה מכוניות באינטרנט ומצא אחת שנראית לו טובה. הוא נפגש עם הבעלים, עשה סיבוב, אמא שלי ראתה אותה גם ומאוד התלהבה. הובטח לנו שהמכונית לא עברה תאונות והכל בה בסדר חוץ ממשהו קטן, אבל זה לא נורא. אתמול אבא שלי לקח אותה למוסך לבדיקה, והתברר שהמכונית כן עברה תאונה מקדימה. בעלי המכונית התחילו מיד בתירוצים. האישה לא ידעה בכלל, היא לא נוהגת. החבר שלה לא היה נוכח, אבל הוא כנראה ידע. היא אמרה שהיא חושבת שזה קרה בתחנת דלק (אחרי שהיא לא ידעה). ככל הנראה קרה אחד משני דברים: נכנסה בו משאבת דלק במהירות גבוהה או שמישהו שם גז ברוורס. האפשרויות היותר הגיוניות הן שהוא נהג בעיניים עצומות או שהוא נכנס במשהו. בכל מקרה אבא שלי אמר להם שלום ותודה והלך לחפש במקום אחר. בינתיים יש שני מוכרים פוטנציאלים שדוד שלי מצא והם נראים קצת יותר אמינים.

ומכיוון שלא היינו בארץ שנתיים, אנחנו צריכים להירשם מחדש לבתי הספר. בגלל שלבית הספר הקודם שלי אני לא רוצה לחזור, בחרנו בית ספר אחר. לחוסר מזלי, ההרשמה אליו היתה באותו יום כמו ההרשמה לבית הספר היסודי שלי, מה שאילץ אותי להכנס אליו, להבין ששום דבר לא השתנה ולקבל כאב בטן. לאחר מכן נסענו לבית הספר שאני רוצה להירשם אליו, ולפחות הוא נראה לי נורמלי. עכשיו מתברר שככל הנראה אני לא יכול להיות בו. אני גר בתחום מועצת לב השרון, ובית הספר שנרשמתי אליו נמצא בתחום מועצת עמק חפר. אחרי שיחה של ההורים שלי עם המועצה התברר שבשביל שאוטובוס ייכנס למושב ויאסוף אותי אנחנו צריכים לשלם 6000 ש”ח (הדלק נורא יקר). אם אני אעבור את הכביש המפריד בין המועצות המחיר יורד ל-2200 ש”ח, ולא בטוח שיהיה לי מקום. כמה סימפטי. יותר סימפטיות היו השיחות של ההורים שלי עם המועצה, בהן הם הותקפו והואשמו בנסיון חתירה נגד הדמוקרטיה וקריאה נגד הפרדת רשויות או משהו כזה. אם זה לא יילך, אני אצטרך לחזור לבית הספר שאני כל כך לא אוהב. פחות משבוע לחזרה ללימודים ואני עדיין לא יודע לאן אני הולך בכלל.

וכל זה קרה רק בשמונה ימים, וגם זה לא הכל. לפחות עומס החום ירד קצת, וגם הג’ט לאג.

יום טוב.

שלכם,

nadavs