אורזים ועוזבים

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

כל המזוודות כבר ארוזות, הבגדים על המיטות מחושבים להיום ומחר ואת הבית מנקים ברגע זה. היום עשינו סידורים אחרונים לפני הטיסה וגילינו לצערינו שהמכולה תגיע אחרינו, מה שאומר שבערך שבוע ננסה להתאושש מהג’ט לאג עם בית ריק. החברים שלנו, שהשכירו לנו את הבית שלהם, חוזרים מחר מהארץ בעוד אנחנו נוסעים בלימוזינה, כיאה לסיום טוב, אל שדה התעופה, לטרמינל שתיים של LAX.

ועכשיו, בשביל לסיים באופן סופי את החלק של הבלוג בארצות הברית, ההמשך הקטע הזה, או מה שהיה כאן בשנתיים האלה.

לאחר הנחיתה בלוס אנג’לס תפסנו מונית ואת האוטו שאבא שלי קיבל מהעבודה ונסענו לבית החדש שלנו. היינו נרגשים וקצת מפוחדים, לא מבינים מה קורה סביבינו. יום אחרי זה כבר התחלנו לפרנס את העיריות כאן עם קנס של שלושים וחמישה דולרים ירוקים על מדחן שנגמר שש דקות לפני שהגענו. ההמשך עם הקנסות לא היה נחמד במיוחד והמשיך עם ארבעים וחמישה דולר על חניה בזמן ניקוי הרחוב ביום רביעי שבוע אחרי זה ובכל פעם שאבא שלי היה צריך לטוס לאנשהו ביום רביעי.

בשביעי לספטמבר באותה שנה התחיל בית הספר, שם האנגלית שלי התחילה להשתפר. אמנם רק בקריאה וכתיבה, אבל גם זה משהו. בדיבור נשארתי עד עכשיו עם המבטא הישראלי הכבד שלי שגורם לאנשים מדי פעם לא להבין אותי. למדתי מה זה הפיינאלס ולמה הם כ”כ נוראיים, למדתי שאמריקאים יודעים גיאומטריה כמו שהם יודעים איפה זה עירק, שהם יודעים היסטוריה כמו שהם יודעים גיאומטריה ושהם יודעים עברית כמו שהם יודעים היסטוריה. הבנתי שהאנשים האלה לא יודעים כלום.

למרות כל הטמטום הזה הצלחתי לשרוד את השנה הראשונה עם ציונים טובים למדי. בחופש ביקרתי בארץ כשאת מחצית מזמני אני מבלה בנסיון לא לישון לפני חמש בצהריים. לבסוף התחילה שוב שנת הלימודים, הפעם בעשרים וחמישי באוגוסט, ואיתה אבל נורא. החתול שלנו נפטר בגיל 19 בספטמבר. יומיים שלמים היינו במצב רוח לא משהו, אבל לאט לאט זה השתפר. בחמש עשרה באוקטובר המצב השתפר כשעברתי את התיאוריה המגוחכת והתחלתי ללמוד נהיגה. במהלך השנה השניה ללימודים כאן למדתי עוד כל מיני דברים כמו העובדה שמורות זקנות ומעצבנות יש בכל מקום ושריחות מוזרים בשירותים לא בהכרח מצביעים על זה שמשעשנים שם סיגריות רגילות. נחשפתי גם לשני ענפי ספורט נפלאים, פריזבי ובייסבול, שמשחקים אותם רק בארץ הזאת. אם זה לא אגו גדול, אני לא יודע מה כן.

קצת אחרי תחילת הסימסטר השני התחילו כל מיני רמיזות על זה שאנחנו כנראה חוזרים לארץ בקיץ. מכיוון שהחברה שאבא שלי עובד בה עשתה כמה טעויות בעבר, מינו עליה מפקחת שהחליטה להגיע בתקופה האחרונה. מכיוון שאין לנו גרין קארד, אבא שלי לא יכול גם להסתכל על מכונות שהוא תכנן בעצמו. ההורים שלי פנו לעורך דין שינסה לסדר את העניינים ושלחו מכתב לממשלת ארצות הברית. התשובה שהם קיבלו הראתה ללא ספק שבוושינגטון חושבים שאבא שלי הוא לפחות מרגל האטום הגדול ביותר בארצות הברית. לפחות למקסיקנים שמסתננים באופן לא חוקי לארה”ב מתייחסים יותר יפה, לפחות עד שהם עושים עבירה כלשהי.

בתחילת הקיץ וסוף שנת הלימודים כבר היה ברור שאנחנו חוזרים. לא היתה לנו שום דרך להישאר כאן באותה רמת חיים שהתרגלנו אליה. האטימות האמריקאית והאמונה העיוורת בספר החוקים הגדול גרמו לכך. כמו שאמרתי, לפחות למקסיקנים הלא חוקיים מתנהגים יפה. לפחות הרשיון שקיבלתי עודד אותי קצת וגם עודד את ההורים שלי לשלוח אותי למסעי קניות בכל האיזור ואפילו עד השדה תעופה.

מה שהכי מרגיז בכל העסק הזה הוא שאם לאמא שלי היה רשיון למקצוע שלה, היינו יכולים לקבל גרין קארד תוך מקסימום שנה. האמריקאים כמובן סיבכו את השגת הרשיון למקסימום, ככה שהיא קיבלה את הרשיון בתחילת אוגוסט. אם היה לה אותו כשהיא עברה את המבחן, לפני כמה חודשים, אני חושב שכמעט בוודאות היינו נשארים. עוד פעם האמריקאים.

אבל זהו זה. אנחנו חוזרים. יש כבר כרטיסים לשתי הטיסות (אני כבר כמעט מוכן נפשית), יש מפות לטיול הקטן בקנדה ויש אנשים שמחכים לנו בארץ. יש לאן לחזור.

להתראות אמריקה, שלום ישראל.

יום טוב.

שלכם, בקרוב בארץ,

nadavs