ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
ובכן, עשינו את זה. היינו במג’יק מאונטיין, המקום בו אנשים עומדים בתור בשביל שמכונת מתכת ענקית תזיז אותם במהירות מאה קמ”ש, תעשה להם סחרחורת ותעלה להם את רמת האדרנלין בדם לרמה של מישהו שזכה לפני שניה במונדיאל. אמנם לא היה ממש תור, אבל החלק הכיף, רכבות ההרים, נשאר כמו שהיה. מדהים.
הרכבת הראשונה היתה גם האחרונה שנבנתה שם. טאטסו קוראים לה, והמיוחד בה הוא שלפני שמתחילה הנסיעה הכסאות מסתובבים למצב של שכיבה על הבטן, מה שיוצר הזדמנות לכל מיני דברים משונים. אחרי רבע שעה של עמידה בתור הגענו למעלה, וממש שתי רכבות לפני שעלינו התקלקל המתקן. הרכבת סירבה לפתוח את המתקן שמונע מאנשים ליפול, ככה שאנשים ממש נתקעו ברכבת. בחוץ היה אפילו יותר גרוע, כשאנשים נתקעו כשהם שוכבים על הבטן. אחרי חצי שעה טופלה הבעיה, הרכבת חזרה לפעול ולבסוף עלינו עליה. היה ממש נחמד. היה אפילו קטע של כמעט נפילה חופשית, שהכסאות ממש במצב ישיבה, מה שאומר שהרכבת היתה לרגע מאונכת לקרקע. אחרי בערך ארבעים שניות של כיף הגענו לסוף, ולשמחתינו ירדנו משם בלי בעיה.
הרכבת השניה היתה וייפר, הרכבת הרים עם הלופ הגבוה בעולם. אחרי תור של לא יותר מרבע שעה עלינו למתקן והתחלנו לעלות. בדרך למעלה ראיתי שחצי מגרש חניה ריק לגמרי, בלי מכונית אחת. זה מאוד שימח אותי, כי זה אמר בעיקר שלא יהיו תורים ארוכים. לא נותר זמן רב להסתכל, כי סוף העלייה הגיע והתחילה הירידה. אחרי נסיעה מהירה והמון היפוכים יצאנו משם קצת מתנדנדים.
אחרי הוייפר רצינו ללכת לאקס, הרכבת הרים שפעם קודמת עשינו בלילה ולא ראינו כלום. התברר שיש שם תור של שלוש שעות, מה שגרם לנו ללכת לכיוון אחר. בדרך הגענו לגוליית, רכבת ההרים שמגיעה למאה שלושים קמ”ש מגובה שמונים וחמישה מטר. התברר לנו שלא היה שם תור, ככה שעלינו אחרי שתי רכבות בלבד. הנסיעה היתה כמו פעם קודמת, מהירה, מהנה ומלאה רוח.
אחרי גוליית הלכנו לאכול משהו, וככה מצאנו את המקום היחיד בפארק שנותן פירה עם רוטב (חמוץ ולא טעים). אחרי הארוחה נשארנו שם עוד כמה דקות, כדי להירגע. לאחר מכן יצאנו לכיוון קולוסוס, רכבת העץ שפספסנו בפעם הקודמת. היא היתה ממש טובה, אבל כמו כל רכבת עץ, נותנת מכות רצינית.
אחרי שסיימנו לצאת מהרכבת הזאת (תוך עשר דקות), הלכנו לכיוון סקרים (Scream), הרכבת שפעם קודמת גרמה לי ללכת קצת במעגלים. גם כאן לא היה תור, והפעם לקחנו את הקרון הקדמי. ראינו הכל, כולל איך הרגליים שלנו כמעט נוגעות במסילה (זו רכבת ללא רצפה). הפעם לא הלכתי במעגלים, אבל אבא שלי התחיל להרגיש לא טוב, ובגלל זה רק אני ואחותי עלינו על כל הרכבות הרים הבאות, חוץ מהאחרונה.
אחרי שסיימנו עם סקרים התקדמנו לכיוון באטמן, עוד רכבת הפוכה. אחרי עמידה של רבע שעה בתור התברר שזו רכבת מאוד מהירה שעושה סיבובים מאוד חדים, מה שגרם לראש שלי לכאוב לכמה דקות. זו היתה רכבת שלא עלינו עליה פעם קודמת, ולא ידענו מה היא עושה.
אחרי באטמן הגענו לרידלר’ס ריבנג’ (Riddler’s Revenge), רכבת הרים שעומדים בה תוך כדי נסיעה בלופים ענקיים וכל מיני צורות שונות של עשיית סחרחורת. אחרי הנסיעה הזאת עשינו הפסקה ארוכה. זה היה די מתיש לעלות על כל אלה ברצף.
אחרי המנוחה, עלינו על רכבת ההרים גולד ראשר, רכבת בלי דברים מעייפים במיוחד. למרות הכל, עדיין היינו קצת עייפים מהכל. אחרי זה עשינו מנוחה עוד יותר גדולה, לפני דה ז’ה וו.
כשסיימנו לנוח התקדמנו לכיוון דה ז’ה וו, עוד רכבת הרים שלא עלינו עליה פעם קודמת. מכיוון שהיא היתה סגורה, עלינו על פסייקלון, רכבת עץ אלימה יותר מקולוסוס. כמות המכות שקיבלתי שם היתה ענקית, ואני די בטוח שיצאתי משם עם סימנים כחולים. אחרי זה ישבנו עוד קצת לשתות ולאכול “קרח איטלקי”, שזה בעצם קרח עם תרכיז למיץ במחיר מופרז.
כשנגמר הקרח, עלינו לרכבת ההרים נינג’ה, רכבת תלוייה. הקרונות מתנדנדים בה מתחת למסילה בגלל הכוח הצנטרפוגלי שעובד שם. כשזה נגמר ניסינו שוב את דה ז’ה וו, אבל היא עדיין היתה סגורה, אז הלכנו למתקן ג’ט סטרים, מתקן סירות עם שתי נפילות תלולות וכמובן הרבה מים שניתזים בעיקר לכיוון שלי. יצאתי משם די רטוב ודי קר.
אחרי זה סוף סוף נפתחה דה ז’ה וו, ונכנסנו לתור. לאחר פחות מארבעים דקות (חשבנו שזה ייקח לפחות שעה וחצי) עלינו עליה, והבנו למה באמת קוראים לזה דה ז’ה וו. קודם כל יש כבל שמושך את הרכבת אחורה למצב של עמידה מאונכת לקרקע, לאחר מכן יש דחיפה חזרה לנפילה חופשית, מעבר בתחנה, שלושה היפוכים ועמידה על הצד השני של המסילה, בתשעים מעלות לקרקע, עם הפנים למעלה. אחרי חמש שניות בערך קיבלנו עוד דחיפה, אבל הפעם לצד השני. עשינו את כל הדרך אחורה, והכל במהירות גבוהה. זה עשה לנו כאב ראש ענקי, ואבא שלי שלא היה יכול להפסיד את זה הרגיש עוד יותר לא טוב. אחרי זה רצינו ללכת לאקס, אבל בגלל תור ארוך מדי וויתרנו ונסענו הביתה.
בסך הכל עלינו על עשר רכבות הרים מדהימות. חייבים לעשות את זה שוב מתישהו. עכשיו תהיה הפסקה של כמה שנים מרכבות הרים, הפארקים בארץ לא משהו.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
חחחחחחחחחחחחח נשמע כמו יום מהנה מאוד<img src="http://israblog.nana.co.il/moodicons/smile.gif">
שמחה שנהנית!
ד.א יש פה ירח מלא!! איזה יופייי
תודה רבה. גם כאן יש ירח מלא. לפעמים קשה להאמין (במיוחד לאור הטמטום השלו כאן לעומת הבלאגן בארץ), אבל אנחנו על אותה פלנטה!
nadavs