סן פרנסיסקו

לילה טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

אמנם זה קרה יום מוקדם מהצפוי, אבל חזרנו מסן פרנסיסקו. כולנו די עייפים אחרי הנסיעה הארוכה והמעצבנת, ואנחנו צריכים בקרוב ללכת לישון כי מחר צריך לקום מוקדם למטרה חשובה. אבל היה נחמד.

ביום שבת בבוקר קמנו מוקדם מדי (בחופש גם שמונה זה מוקדם מדי). התארגנו ליציאה, נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך. אחרי כארבעים דקות עצרנו בוול-מארט לפני מג’יק מאונטיין כדי לקנות צידנית קלקר (הצידנית שלנו נמצאת עכשיו באוקיינוס האטלנטי) והמשכנו, הפעם כדי להגיע. הנסיעה עצמה היתה מאוד מעניינת. הנוף השתנה כל הזמן. פעם היו גבעות בצד ימין ופעם בצד שמאל. מדי פעם גם קרה משהו מעניין, כמו מעבר נתיב או עיקול בכביש. הדבר הכי מעניין שהיה בדרך היתה חווה ענקית מלאה באלפי פרות. אחרי נסיעה משעממת לחלוטין, הגענו לגשר הארוך של העיר, גשר המפרץ. חיכינו בתור חצי שעה, שילמנו שלושה דולר ונכנסנו לסן פרנסיסקו. אחרי שירדנו מהכביש המהיר לפי ההוראות של יאהו, עשינו מה שאנחנו הכי טובים בו, הלכנו לאיבוד. העיר בנוייה באופן מאוד מבלבל והרמזורים בה כמעט בלתי נראים. לא פעם אבא שלי כמעט עבר באדום ועצר ברגע האחרון. אחרי חיפושים ארוכים וניווט מצד אמא שלי הגענו למלון, שם קיבלה אותנו, כמיטב המסורת, הודית.

אחרי שהסתדרנו במלון, רבנו על השלט של הטלוויזיה וקראנו על היום הנורא שעבר על ישראל, יצאנו לאכול משהו. הגענו למסעדה קטנה עם קופאיות/טבחיות סיניות (מאוחר יותר התברר שאין קופאי לא סיני בעיר הזאת). אחת הסיניות דיברה כ”כ מהר שהיה קשה להבין. אם אתם רוצים לנסות, נסו להגיד “צ’יקן נאגטס לארג’, צ’יקן נאגטס סמול, האט דוג, ווג’י ברגר אנד טאריאקי סנדוויץ'” בפחות מחמש שניות. ככל שזה יותר מהיר, זה יותר קרוב למקור. אחרי הארוחה הלכנו לרחוב הכי תלול בעולם, שעשו ממנו סלאלום כדי לא להחליק. כשסיימנו לרדת לאט במורד הרחוב, נסענו לפארק שער הזהב, שם ראינו כמה זוגות עושים פיקניק, אבל לא ראינו נשים. מאוחר יותר גם ראינו דגלים בשבעה צבעים מעטרים את העיר.

אחרי הפארק רצינו לראות את השקיעה על רקע גשר שער הזהב. נסענו לגשר, מצאנו חניה (בקושי) וגילינו שאי אפשר לראות את השקיעה כי הגשר מסתיר. במקום זה עשינו טיול רגלי קצר מתחתיו, עליו ועברנו אותו עם האוטו (גנבים, חמישה דולר כדי להכנס חזרה לעיר). בהליכה על הגשר ראינו גם שלט נורא מעניין: “כל אדם המשליך חפצים או טילים מגשר אגרה צפוי להיענש על התנהגות לא נאותה”. אני בטוח שכל משגרי הטילים יחשבו פעמיים לפני שהם עולים על גשרים כאלה.

ביום השני יצאנו לטייל הרבה ברגל. קודם נסענו לגבעה שמשקיפה על כל העיר, שם ראינו לפחות שישה דגלים בעלי שבעה צבעים. לאחר מכן ירדנו לחפש חניה ליד הנמל. כשסוף סוף מצאנו חניה, היא עלתה עשרים דולר. כשמצאנו חניה שעולה רק 15 דולר הכנסנו עשרים דולר למכונה ומסתבר שהיא לא מחזירה עודף. יותר גרוע, גילינו שבכלל לא צריך לשלם. אחרי תקרית החניה יצאנו לשיט במפרץ. עברנו מתחת לגשר שער הזהב, ליד אלקטרז וליד מקום עם כלבי ים. כשחזרנו, הלכנו לאכול. פיש אנד צ’יפס זה בכלל לא רע, במיוחד עם דגים טריים.

בסוף הארוחה רצינו לנסוע ברכבת המיוחדת לצ’יינה טאון. הסתבר לנו שנאלץ לחכות יותר מדי זמן והחלטנו ללכת ברגל. מה שלא ידענו זה עד כמה הרחובות בעיר תלולים, ויצא שנאלצנו לטפס די הרבה. צ’יינה טאון היתה בדיוק כמו בלוס אנג’לס: צפופה, עם ריח מוזר ומלאה סינים. משום מה, תמיד נראה שבשלטים שכתובים בסינית ואנגלית כתובים דברים שונים בשתי השפות. אחרי הכל, רק הם מבינים מה כתוב שם. כשמיצינו את צ’יינה טאון הצלחנו לתפוס את הרכבת המיוחדת (עם הכבלים) שעולה ויורדת ברחובות העיר. זה היה ממש מפחיד. העצירות העיפו את כולם קדימה והנסיעה היתה לא ממש נעימה. לבסוף הגענו לתחנה אחת לפני הסוף, כי הנהג התעצל קצת. היה נחמד בסך הכל. אחרי כל זה חזרנו למלון כשהרגליים שלי אדומות לגמרי (כי לקחתי סנדלים במקום נעליים).

לפני שחזרנו למלון, נכנסנו לסופר לקנות כמה דברים. בקופה עמד מישהו עם שלוש פחיות בירה מתוך מארז של שישיה. כשהקופאית (הלא סינית) ראתה את זה היא כמעט התעלפה, אחר כך היא התקשרה שלוש פעמים לאחראי כדי לאשר העברה של שלוש פחיות בנפרד. האמריקאים האלה מדהימים כל פעם מחדש.

במלון ההורים שלי אמרו שהם חושבים שכדאי שנחזור, כי די מיצינו את העיר, אז הסכמנו לחזור. בדרך חזרה עברנו דרך פארק רדווד, הפארק עם העצים הכי גבוהים בעולם. יש שם עץ אחד בגובה של יותר ממאה מטר! כמו כן, עברנו גם בגילרוי, עיר המפורסמת בקשר שלה לשום. נכנסנו שם לחנות מלאה בדברים שקשורים לשום, משרשראות ועד טיימר למטבח בצורת שום. הריח היה נהדר. אחרי החנות הזאת יצאנו שוב לכיוון לוס אנג’לס. בדרך חזרה נכנסה מכונית של שריף לכביש, מה שגרם לכל האנשים להאיט מיד למהירות שלו, ואף אחד לא עקף אותו. נוצר אפילו עומס קטן בעקבות המכונית הזאת. כשהשריף עזב את הכביש המהיר העומס התפזר וכולם התחילו לנסוע מהר מהמותר שוב.

זהו זה. אחרי ארבע שעות נסיעה מגילרוי הגענו הביתה, עייפים אך מרוצים. מחר אנחנו נוסעים לאחת הערים החשובות בקליפורניה, ולנסיה, המאכסנת את אחד המקומות החשובים ביותר בקליפורניה, מג’יק מאונטיין. שתיים עשרה שעות של שהייה בפארק מלא רכבות הרים. הולך להיות כיף.

יום טוב.

שלכם,

nadavs