הנסיעה הגדולה

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!


מהיום בחמש וחצי אחר הצהריים יש לנו רק אוטו אחד. האוטו של אמא שלי נשאר בוואלי, המקום החם ביותר באיזור, מחכה שמישהו שסיכם איתנו ייקח אותו. הדרך לשם לא היתה קלה, בעיקר בגלל שאם היו מבחנים בניווט והיינו משלבים את יכולות הניווט שלי ושל אבא שלי, היינו נכשלים בגדול. למרות ששנינו השתפרנו מאוד בניווט באיזורים הקרובים לנו, כשלוקחים אותנו לעיר אחרת אין לשנינו מושג איפה אנחנו. זה המפתח לכל הסיפור של היום.


בשעה אחת בערך יצאנו שנינו מהבית. אני באוטו של אמא שלי, הוא במיני-ואן של מי שגר כאן (האוטו שלו היה אצל אמא שלי). ביחד יצאנו לכיוון כביש מספר 405. אני נסעתי אחריו, אבל לרמזורים רצון משלהם ויצא שהוא היה הרבה לפני. אני לשמחתי ידעתי את הדרך, אז לפני ה-405 פניתי שמאלה ועליתי על הכביש. אחרי קצת פקקים ונסיעה מהירה הגעתי ליציאה שאני צריך, אבל אבוי, יש שם תמרור עצור שאפשר לפנות בו לשני כיוונים, ואין לי מושג איזה מהם צריך. לקחתי את ההימור ההגיוני ופניתי שמאלה. ידעתי שאני צריך את בניין מספר 9600 וידעתי שהוא בצד שמאל. ברמזור הראשון, ברחוב Chatsworth, פניתי שמאלה כי זכרתי שצריך שם משהו. התברר שלא צריך שם כלום, עשיתי פרסה וחזרתי לרחוב הראשי. בסופו של דבר הגעתי לבניינים עם המספרים 9630, אחריו היה בניין לא מזוהה, אחריו עוד אחד לא מזוהה ולבסוף 9540. משהו כאן לא בסדר. עשיתי עוד פרסה וחיפשתי את הבניין מהצד הקרוב, אולי אני אראה משם. אותם בניינים, עדיין אין זיהוי. עוד סיבוב מסביב לבניינים. גם בסיבוב השני לא יצא כלום. רק בסיבוב השלישי ידעתי כבר איזה בניין אני צריך, והפעם גם אבא שלי יצא החוצה להראות לי את הדרך הנכונה. אבא שלי דיבר שם עם כמה אנשים וחזרנו לכביש הראשי, לכיוון הבחורה שרצתה לקנות את האוטו של אמא שלי.


מכיוון שהיה כבר די מאוחר בצהריים וכל מה שנכנס לי לפה היה מיזוג האוויר באוטו, החלטנו להכנס למקום הראשון שמוכר אוכל לא מקסיקני. נכנסנו לסאבוואי, הזמנו סנדוויץ’ (כי זה הדבר היחיד שאפשר לקנות שם) וישבנו לאכול. באמצע אמא שלי התקשרה, ואחרי שיחה עם אבא שלי היא ביקשה לדבר איתי. הוא סיפר לה (כנראה בלחש, לא שמעתי) שהוא טעה בפנייה ל-405, חיכה לי שם שלושה רמזורים ועוד התלונן שאני נוסע לאט (בזמן שכבר נסעתי במהירות של מאה קמ”ש). היא ישר עלתה על הטעות שלו וכיוונה אותו למקום הנכון. בזמן שעשיתי סיבובים מסביב לבניינים הוא הספיק להגיע למקום שהיינו צריכים. ללא ספק שנינו נווטים מעולים.


אחרי שסיימנו לאכול יצאנו לכיוון האישה שרצתה לקנות את האוטו. חזרנו לכביש הראשי, פנינו שמאלה באיזה רחוב והתחלנו לחפש את רחוב Yarmouth. אחרי שנסענו יותר מדי עצרנו בתחנת דלק כדי שאבא שלי ישאל שם איפה הרחוב הזה. התברר שזה רחוב קטן שפספסנו. אבא שלי יצא מתחנת הדלק ופנה שמאלה ברמזור, כנראה כדי לעשות פרסה ברחוב ההוא. אני יצאתי אחרי אוטובוס, ככה שלא ראיתי מה הוא עושה והמשכתי פנימה לתוך הרחוב. אחרי שתי דקות הוא הגיע כועס ולא הבין מה לעזאזל אני עושה שם. לבסוף שנינו הגענו לקונה הפוטנציאלית.


מסתבר שהקונה היא כושית שעובדת חמש דקות הליכה מכאן. היא עשתה סיבוב ואמרה שהאוטו במצב מצויין (חוץ מהסימנים הקטנים בצד). מכיוון שהיא עובדת בענף הרכב, היא רצתה שנביא אותו למקום העבודה שלה כדי שהיא תוכל לבדוק אותו. היא לא רצתה לקנות, ואני כבר חששתי שאנחנו חוזרים עם שתי מכוניות. אז התברר שלאבא שלי יש מוצא אחרון, מישהו ישראלי שהתנדב לקנות. הוא נתן לאבא שלי הוראות, ואבא שלי מצידו מייד ביצע אותן לא נכון וגרם לנו לנסוע חמש דקות בכיוון הלא נכון. אחרי בערך חצי שעה נסיעה (“כן, זה קרוב”. הוא לא טרח לציין שזה עשרה מייל) הגענו למקום המיוחל והשארנו לו את האוטו. זהו. יש רק אוטו אחד.


בחזרה שוב הוכיחה אמא שלי שהיא הנווטת הראשית בבית וכיוונה אותנו אל עבר ביתינו. מזל שהתקשרנו אליה, כי בדיוק תכננו לנסוע בכיוון השני. כשפנינו ברחוב המוכר היחיד שם, התברר שאנחנו חוזרים את כל הרחובות שנסענו כדי להגיע אליו. ללא ספק נווטים מהשורה הראשונה.


ובחזרה, כשהיינו כבר שלוש דקות מהבית, קרה משהו שגרם לשנינו לצחוק. אחד הרמזורים התחלף לצהוב ומישהי חשבה שהיא תוכל להשיג אותו. זה שרצה לפנות שמאלה מולינו גם לא היה כ”כ חכם והתחיל לפנות. היא הצליחה לעצור בזמן ואבא שלי עצר רחוק מהקו, כדי לתת לה לצאת מהצומת. היא חזרה אחורה ונעמדה, אבל אורות הרוורס שלה לא נכבו. עבר עוד זמן, והאורות עדיין דולקים. כשהתחלף הרמזור לירוק היא שחררה את הברקס ומיד התחילה לנסוע אחורה. למזלינו היא תפסה את זה בזמן ולא נכנסה בנו. מזל גם שהיא לא שמה גז, זה היה יכול להיות לא נעים.


זהו זה. היום הזה היה ללא ספק ההוכחה שאסור לי ולאבא שלי לנסוע לבד למקום כלשהו בלי הוראות מפורטות והכרה של המקום, או בלי אמא שלי.


מחר אנחנו נוסעים לסאן פרנסיסקו. הנסיעה הולכת להיות מדהימה. ארבע וחצי שעות על אותו כביש, אחר כך קצת גיוון ומעבר לכביש שנראה בדיוק אותו דבר, אבל עם מספר אחר. אני כבר לא יכול לחכות שנגיע. אני ממש רוצה לראות את גשר שער הזהב. אני מקווה גם שבארבעה ימים שנהיה שם לא נתעצבן מטילים בכל פעם שנקרא באתרים ישראלים. זה כבר די מלחיץ.


יום טוב (עד כמה שאפשר עם הטילים בחדרה).


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.