המרדף אחרי השקט

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
ימים לא קלים עוברים עלינו כאן. החום, הדיווחים מהארץ והשעמום הנוראי שתוקף כל חלקה טובה כאן עושים את שלהם, ואנחנו נהיים יותר ויותר… משועממים ומודאגים. מצד אחד נחטפים חיילים, החיזבאללה מפוצץ טנקים, החמאס עושה בלאגן, מדינת ישראל מודאגת יותר מתמיד ומספר הקולות הקיצוניים עולה, ומצד שני קשה להתעלם מהרוגע שמשרה ארצות הברית. ארץ שקטה ורגועה שהדבר הכי מרגש ועצוב בה זה שכוכבי קולנוע מתגרשים. הרוגע של המקום הזה לא מאפשר שיחה על מה שקורה בארץ. אולי אומרים כמה מילים, אומרים שזה נורא וממשיכים הלאה, אבל לא מתעסקים בזה מעבר למה שכבר קרה. ההשפעה האמריקאית ניכרת בכל אחד שמגיע לכאן, גם לתיירים.


ואם זה לא מספיק, גם בתוך השלווה של הבית יש הפרעות. הדודים שלי הגיעו לכאן עם שני הילדים שלהם, בני הדודים שלי. שני הילדים האלה בני שנה ושנתיים, מה שגורם לריאות ומיתרי הקול שלהם לעבוד ביתר שאת כל פעם שהם לא רואים את אחד ההורים שלהם ליותר מחמש שניות. גם הכלבה שנמצאת בבית לא ממש תורמת למצב בהיותה רק בת שבעה חודשים אבל כבר בגודל מלא. כשהם רק עברו את מפתן הדלת היא כבר התנפלה עליהם, כמו שהוא עושה לכולם. שני הילדים, ובמיוחד הגדול, נורא נבהלו, והם מתחילים לבכות כמעט כל פעם שהם רואים אותה משלושה מטר. זה גם די מפריע לקום בשש בבוקר במקרה ולא להצליח להירדם מחדש חצי שעה. אמנם התברכתי בשינה חזקה ולמרות שאני ישן חדר לידם (כי כל השאר מתעוררים) ולא מתעורר, אם במקרה אני מתעורר מוקדם על רגע לא שקט, קשה לי מאוד לחזור (אלא אם ההשכמה היתה בשעה ממש מוגזמת).


חדי העיניים שבינכם שסורקים את הרשימות בצד בוודאי שמו לב שהבלוג חולק לקטגוריות. אמנם לא היה קל לעבור על 334 פוסטים, לקרוא כל אחד מהם ולנסות להבין איזה פוסטים שייכים לאיזה קטגוריות, אבל אחרי ארבעה ימים המשימה הושלמה. התברר גם שבחודש מרץ של שנה שעברה כתבתי הכי הרבה פוסטים לחודש, ארבעים וחמישה.


ובנושא משמח אחר, אני בקרוב נוסע שוב למקום שכולו טוב, מג’יק מאונטיין. אמנם התכנון היה ללכת בשבת הזאת, אבל מכיוון שזה לא מסתדר למישהו אצלינו אבל כן מסתדר לעוד עשרים אלף אנשים אחרים, אנחנו נמצא תאריך אחר, באמצע השבוע. רק אז זה מסתדר רק לעשרת אלפים אנשים. יש כבר רשימה של רכבות הרים שפספסנו וכמובן רשימה של רכבות הרים שאסור לפספס גם בפעם השניה.


ולסיום, רגל ימין שלי היתה עסוקה מאוד בזמן האחרון. אם זה בנסיעות קצרות לסופר (שלוקח לי יותר זמן למצוא בו חלב מאשר להגיע ולחזור ממנו) ואם זה בנסיעות ארוכות ומלאות תחנות. מה שעוד לא עשיתי זה נסיעות ארוכות לבד ונסיעות לבד על הפריוואי. אמרו לי שזה המבחן האמיתי. הנתיבים צרים יותר, המהירות גבוהה יותר ומעבר נתיבים צריך להיות הרבה יותר מהיר והחלטי. אני רוצה לנסות את זה מתישהו.


זהו זה. מה שכתוב כאן היה נכון לימים הקודמים, וכנראה יהיה נכון גם לשבוע הקרוב. אחרי זה פשוט תורידו את הפסקה השניה.


יום טוב.


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.