דייגו הקדוש

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
ביום שישי לפני יומיים אמא שלי אמרה שהיא רוצה לנסוע לסאן דייגו, בעיקר בשביל הגן חיות. אחרי שהוחלט לנסוע והשגנו מלון, אירגנו את הבגדים, אכלנו, ראינו טלויזיה, ראינו עוד טלויזיה ולבסוף הלכנו לישון. אתמול בבוקר ראינו את גרמניה מנצחת את שוודיה ויצאנו לדרך.
מכיוון שיצאנו בעשר, שזה נורא מאוחר, ראינו מה קורה כשעוד מליון אנשים יוצאים בעשר וחושבים שזה נורא מאוחר. עומדים. למען האמת, לא ממש עמדנו, אלא יותר נסענו במהירות ממוצעת של אמריקאי שנוסע 70 בכביש של 65 ורואה ניידת בצד הדרך. האמריקאי הממוצע חושב שהלך עליו ומייד מאיט למהירות של 20 מייל לשעה ויוצר פקק תנועה של עשרה קילומטר (כמובן שהוא לא יודע שזה עשרה קילומטר, כי האמריקאי הממוצע מבין רק מיילים). אמנם הפעם לא היתה ניידת בצד הדרך, אבל משום מה פעל אותו כוח מסתורי שגורם לפקקים לא מוסברים ולשחרורם בנקודה אקראית לגמרי לאורך הכביש. לפני שהגענו למלון עצרנו בקניון בצד הדרך (אחרי שחיפשנו אותו במשך חצי שעה). ככה זה כשרעבים. אחרי הקניון הזה נסענו ישר למלון שלנו, מה שאומר שהלכנו לאיבוד, חזרנו אחורה ואז חזרנו לנקודה שממנה הלכנו לאיבוד והלכנו למקום אחר. לבסוף הגענו לשם. ההוראות של יאהו לא ממש ברורות.

את המלון הזה מנהל, כמיטב המסורת, הודי. אין מלון ברשת הווארד ג’ונסון שלא מנוהל ע”י הודים. החדר עצמו ממוצע למדי, עם טלויזיה נוראית, חיבור מעצבן לאינטרנט ודלת לחדר השירותים שכמעט בלתי אפשרי לפתוח מבפנים.

בערב יצאנו לטייל קצת ליד הנמל המפורסם של העיר. במהלך הנסיעה לשם כיוונה שוטרת חכמה שכמעט גרמה לנו להידרס ע”י הרכבת הקלה של העיר. גם המהנדסים לא חשבו ממש וגרמו לכך שמי שצריך לעמוד ברמזור עומד על פסי הרכבת. לבסוף הגענו לשם בשלום והתחלנו לטייל. על החוף ראינו נושאת מטוסים שכמובן נסגרה חצי שעה לפני שהגענו וגם ארבע אניות, ישנות וחדשות. וגם צוללת סובייטית (האמריקאים ממש אוהבים אותן). היינו על כל אלה, מה שלא עזר לאיבר שיווי המשקל של באזניים. הראש שלי עשה מה שהוא עושה כשאני עולה על מטוס, מתחיל לכאוב. אחרי הנמל יצאנו גם לדאונטאון של העיר, שם ראינו את אצטדיון הבייסבול חצי מלא (רק מרחוק, שעתיים משחק זה קצת מוגזם) וגם כמה הומלסים. לבסוף התיישבנו במסעדת גלידה ואכלנו כ”כ הרבה שלא רצינו לשמוע יותר על אוכל. חזרנו למלון והלכנו לישון.

היום בבוקר, אחרי שאנגליה נצחה את אקוודור, יצאנו לגן החיות המפורסם של סאן דייגו. הלכנו בעיקר לכלובים המעניינים, כמו הנמרים, הטיגריסים, והציפרים המשונות. באמצע הביקור הלכנו לראות את דובי הפנדה. התברר שיש להם שם שלושה דובים, מתוכם גורה אחת בת עשרה וחצי חודשים. יפה שהם הצליחו להשיג המלטה, כי הדובים האלה מתרבים ממש לאט. אחרי כלובי הפנדה יש כמובן איזור לאכול ולקנות מזכרות מהכלובים. אחרי הפנדות ראינו גם דובי קוטב (בשמש…) וקואלות, שהדבר הכי מעניין שקורה איתן זה שהן אוכלות מדי פעם. כמובן שראינו עוד חיות, אבל אלו החיות העיקריות. לבסוף התחלנו לצאת לכיוון היציאה, כשהבנו שאנחנו ניתקע בפקקים ככל שנאחר לצאת. אמנם היו כמה פקקים בדרך, אבל לא משהו נורא.

כשחזרנו גילינו בדואר סוף סוף את התעודה שלי (אחרי עשרה ימים). התברר שהחיבור על תקוות גדולות היה טוב מספיק. הוא היה אפילו שווה שלוש הערות וחיסור אחד (למרות שמעולם לא הפסדתי שיעור שלה, זו היא שהחסירה. יש להם כמה באגים בתוכנת הנוכחות). אין הפתעות מיוחדות. הג’יפיאיי הוא, כמו בסימסטר הקודם, 4.2. מחר התוצאות של ה-SAT. מעניין מה יצא מהעינוי הזה.

והמשפט האמריקאי להיום הגיע בתעודה: “Sets a positive example”. אני בטוח שהמורה לאנגלית היתה מעוניינת בקצת שקט מהכיתה שלי במהלך השנה, מה שנתתי בשפע.
יום טוב.

שלכם,

nadavs